ראש ההרכב בעניינו של דרוקר נגד משרד ראש הממשלה כותב בפסק הדין "... אוסיף, מעבר לנדרש, כי חיסיון עיתונאי חל ככלל על מידע המצוי בידי עיתונאי ולא על מידע המצוי בידי הרשות, וכי בעל החיסיון הינו המקור ולא העיתונאי..."
הרבה מעבר לנדרש? ומה עושה ה"מעבר לנדרש" התמוה והמוזר הזה? הוא הופך את כל רישומי השיחות של כל העיתונאים עם כל גורמי השלטון הכפופים לחוק
חופש המידע, ככאלה שבלא סיבה פרטנית ונקודתית המעוגנת בחוק, חובה על אותם גורמי שלטון לפרסמן.
כלומר הוא מחייב פרסום של רישום שיחות של העיתונאי דרוקר עם שר הביטחון יעלון ככל שהיו כאלה, הוא מחייב פרסום רישום שיחות של
דן מרגלית עם ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו ככל שהיו כאלה, הוא מחייב פרסום רישום שיחות של
בן כספית על שרי האוצר בשנים האחרונות ככל שהיו כאלה.
חיסיון עיתונאי – עומד גם בפני חקירה מהו אותו חיסיון עיתונאי? חיסיון עיתונאי הוא אחד מעקרונות היסוד של משטר דמוקרטי, עקרון שאומר שעיתונאי לא מפרסם מקורות גם אם מעבירים אותו שבעה מדורי גיהינום, ולא רק אינו מסגיר מקורות כאשר בא לו, או כאשר בא לאיזה מציצן או אף ציצן תורן, אלא אינו מסגירם גם במסגרת חקירה.
על-מנת שעיתונאי יסגיר מקורות בחקירה חייב להיחרב העולם, חייבת להיות חקירה פלילית רצינית, בה עדותו של העיתונאי והסגרת המקור היא קריטית וחיונית לקיומו של אותו הליך, ובית המשפט החליט על כך, ולכן אם המשטרה, לצורך חקירת תיקים אלה או אחרים הייתה מבקשת לקבל נתוני רישום שיחות אשר עלולים לחשוף מקורות עיתונאיים היה מקום לדון בכך, אבל עניין לציבור? עניין לציבור שובר עקרון יסוד בחופש העיתונות? מאיפה הגיעה השטות הזו?
החיסיון חל רק על מידע שבידי העיתונאי – קשקוש בלבוש בעוד שחיסיון עיתונאי על מידע הנמצא בידי עיתונאי אינו מעוגן בחוק, אלא מעוגן בפסיקה בלבד (בעיקר הלכת ציטרין) הרי שחיסיון עיתונאי על מידע שנמצא בידיים אחרות מעוגן היטב היטב בחוק.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) קובע כדלקמן: "... (א) בית המשפט רשאי, על-פי בקשה של קצין משטרה שהסמיך לעניין זה המפקח הכללי או של נציג רשות חוקרת אחרת (בסעיף זה – הבקשה), להתיר, בצו, למשטרה או לרשות החוקרת האחרת, קבלת נתוני תקשורת ממאגר מידע של בעל רישיון בזק, בדרך שיקבע בצו, אם שוכנע שהדבר נדרש למטרה מהמטרות המפורטות להלן, ובלבד שאין בקבלת נתוני התקשורת כאמור כדי לפגוע, במידה העולה על הנדרש, בפרטיותו של אדם:
(1) הצלת חיי אדם או הגנה עליהם;
(2) גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן;
(3) גילוי עבריינים והעמדתם לדין;
(4) חילוט רכוש על-פי דין.
(ב) היה המנוי שלגביו הוגשה הבקשה בעל מקצוע, לא יתיר בית המשפט קבלת נתוני תקשורת כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם כן שוכנע בהסתמך על פירוט ברור לכך במסגרת הבקשה, שיש יסוד לחשד שבעל המקצוע מעורב בעבירה שבקשר אליה הוגשה הבקשה..."
החוק הזה הוא החוק הכי הכי קרוב למקרה שלנו מכל חוק אחר כי הוא מדבר על:
1) קבלת נתוני רישום שיחות.
2) רישום שיחות ששני הצדדים לשיחות מבקשים להימנע מפרסום פרטים עליהם.
3) צד לשיחה הוא בעל מקצוע הטוען לחיסיון מוגן, חיסיון המוכר היטב בפסיקה, לו המידע היה נדרש ממנו ולא מהצד השני לשיחה.
מנקודת המבט של העיתונאי אין הבדל בין בזק ובין צדה השני של השיחה כאשר עיתונאי מדבר עם מקור, מהי הציפייה שלו? על מה הוא מסתמך? לפחות טרם נתקבלה ההחלטה ההזויה הזו של בית המשפט העליון, על-פי בקשתו ההזויה של מגן חופש העיתונות יריב דרוקר.
העיתונאי יודע שהוא לא יסגיר את המקור, ואיש לא מצפה ממנו להסגיר מקור אלא במקרים סופר סופר קיצוניים. הוא יודע שכל עוד השיחה איננה עבריינית, וכל עוד הוא אישית כבעל מקצוע איננו העבריין בשיחה, הגורם המתווך, כלומר הבזק המעביר את המידע, ורושם אותו (מועדים ומשכים), מנוע על-פי חוק למסור אפילו למשטרה/שב"כ/מוסד/ק.ג.ב את רישום השיחות אלא אם בית המשפט משוכנע מבקשה שהגישה לו המשטרה או רשות חקירה אחרת שאותו עיתונאי "מעורב בעבירה שבקשר אליה הוגשה הבקשה".
ודאי וודאי שאסור למסור את המידע עקב "עניין לציבור" או כל שטות אטומית ליבראלית ומתקדמת אחרת מבית מדרשו של יריב דרוקר.
ואז באה ההחלטה ההזויה כאמור של בית המשפט העליון ואומרת שהצינור אומנם מאובטח אבל הקצה הוא הפקר.
בית המשפט אומר לעיתונאי "חייך אכלת אותה", עבדנו עליך, בצד שלך אתה מוגן, על-ידי הפסיקה, בצינור אתה מוגן על-פי חוק הן ככל האדם ובייחוד כעיתונאי (או בעל מקצוע אחר אשר זכאי להגנה על-פי חוק או פסיקה) אבל בקצה, עבדנו עליך, בקצה טמנו לך פח.
אכן מעבר לנדרש, הרבה מעבר לנדרש האמור לעיל ברור שהמשפט המצוטט מפסק הדין. אוסיף, מעבר לנדרש, כי חיסיון עיתונאי חל ככלל על מידע המצוי בידי עיתונאי אינו נכון כלל ועיקר. הלכת ציטרין מבהירה שמדובר על מידע המצוי בידי העיתונאי, והחוק, החוק ריבונו של עולם, מבהיר שמדובר גם על מידע הנמצא בידיים אחרות.
סעיף 1 לחוק יסודות המשפט סעיף 1 לחוק יסודות המשפט קובע ""ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
ובפני בית המשפט העליון עמדה שאלה משפטית, אשר בית המשפט נדרש להכריע בה, ובאמת אין חוק מדויק וספציפי ומפורש העוסק במידת החיסיון של פרסום מידע מקורות על-ידי משרד ראש הממשלה, ואין גם הלכות, ומכאן שחובה ברורה היא לפעול בדרך של היקש, וההיקש הברור והמובן ללא כל ספק, הוא ההיקש לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), העוסק בדיוק באותם נושאים, והמגן על הנתונים אורך עשרות הקילומטרים שהם עוברים מהמקור המוגן עד לקצה המוגן, ואז לסבור שבקצה המוגן יש פנצ'ר מעוגן בחוק, זה לא פחות מאשר שטות אטומית.
