התקשורת שטפה את סדר היום בנושא הרצל לציון 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. אני כאדם שחלוק על הרצל בהרבה נושאים, מביע את כאבי, שהתקשורת הרבתה באמירות לזכרו שהרקיעו לספירות שמימיות חסרות תוכן, והיו מנותקות מכל מה שהרצל כתב והגה.
היה זה הרצל, שתבע כי כל אוצרות הטבע של המדינה העתידה לקום יישארו אך ורק בידי הכלל!!! תבע ושנה שהבנקים יהיו אך ורק בידי המדינה. חבל מאוד שאותה כנסת, שגעשה ורעשה סביב היתרים לחברות פרטיות להפיק רווחים מאוצרות טבע כמו - נפט גז, לא התפנתה להאזין לדרישתו באלטנוילנד, שכל משאב טבע כמו: קרקע, אוצרות נפט וגז חייבים להישאר אך רק בידי המדינה.
חבל שמכל משתתפי הפנאלים בתקשורת ומכל העולים לדוכן הנואמים בכנסת לא היה אחד - לא מ
המחנה הציוני וממרץ ולא מהליכוד ומ
הבית היהודי, שציין כי המדינה בחזונו חייבת להיות מושתתת על מבנה כלכלי יצוק באדנים איתנים של סולידאריות חברתית ובלמים חזקים למשק הקפיטליסטי.
בחזונו אסורה פעילות של בורסה, שיש בה עיסוק קפיטליסטי לא יצרני, וכלפיו מתייחס הרצל כאל טפיל. הרצל בוודאי לא היה סוציאליסט, אבל כתיבתו באלטנוילנד מאופיינת במודעות חזקה למגרעותיו של הקפיטליזם ולאסון, שנגרם למבנה כלכלי של חברה על-ידי מה שהוא מכנה ספסרי הבורסה. תוך הדגשה חוזרת ונשנית, שבנקים חייבים להיות נשלטים על-ידי המדינה.
באלטנוילנד הרצל שואב ממשנתם של סוציאליסטים כמו ז'וזף פרודון, כשהוא מתייחס בכבוד לחברה בה יהיו ערכי שוויון וצדק.
בחזונו אמורה לקום מדינה, בה תהיה לכידות חברתית ולא תהיה עוצמת פער מעמדי. הוא לא צפה כרסום מדאיג ביסודות סולידאריות ומחויבות של המדינה לאזרחיה בהפרטה ברוטאלית של שירותי בריאות סעד וחינוך .
שם היצירה "אלטנוילנד" עלתה על לשונם של רבים מחברי הכנסת מכל סיעות הבית, ובעיקר מהאגף הימני. משום מה כולם פסחו על כך שבאלטנוילנד קיימת מחיבות לאום יהודית דמוקרטית וגם מדינה לכל האזרחים החיים בה.
באלטנוילנד, כמסמך מכונן לתנועה לאומית יהודית, משרטט הרצל קווים לדמותה של מפלגה חדשה. מפלגה דמיונית. מייסד המפלגה והאיש הכריזמטי המנהיג את המפלגה הדמיונית הוא עולה חדש. מהר מאוד עלה בסולם ההירארכיה המפלגתית עד שהוא מכהן בתפקיד אלוהיה של המפלגה עלי ארץ. למעשה כל יתר חברי ההנהגה הם רק עושי דברו ורוקדים לפי חלילו. בלעדיו הם ממש לא קיימים. ואני לא אמרתי בכלל "
ישראל ביתנו" -
אביגדור ליברמן, ולא אמרתי "ליכוד" -
בנימין נתניהו בכינוסי תמיכה המוניים, הנוהרים באוטובוסים ממומנים על-ידי המפלגה באלו הימים.
המנהיג הכוחני, שמרבה להשתמש בסיסמאות גזעניות מבחילות כלפי הערבים ב"אלטנוילנד", הוא הרב ד"ר גאייער. בספר הנושא את השם "אלטנוילנד"
מסית הרב ד"ר געייאר בעיצומה של מערכת בחירות נגד האוכלוסייה הערבית שחיה כאן. לדבריו, א"י היא רק ליהודים. הערבים הם כובשים שמקומם לא כאן. להסתה נגד הערבים (נגד הערבים הנוהרים באוטובוסים לקלפיות) במערכות הבחירות קמו יורשים במאה ה-21 ואחד מהם מכהן כראש הממשלה במדינה אותה חזה בנימין זאב הרצל. למרבה השמחה, העלילה בספרו של הרצל הנחילה תבוסה למפלגתו הגזענית של ד"ר גאייער. מפלגתו לא התנחלה בלבבות. ציבור אזרחי "אלטנוילנד" קיבל ביתר אהדה את עמדות ליברליות ובמיוחד את ראשיד ביי, מהנדס ערבי תושב העיר חיפה, אהוב על תושביה היהודים והערבים.
העובדה, שהרב ד"ר געייאר הובס בבחירות - מביס הרצל רוח משיחית לאומנית, ומעדיף על פניה את דרכו של ראשיד ביי.
באלטנוילנד מובעת סלידה מד"ר געייאר מלאומנות משיחית, שכבר הייתה בעוכרנו ב-586 לפנה"ס, 70 לספירה ובשנות האימה של 132-135 לספירה.
למרבה הכאב, לשנוא נפשו של הרצל, הרב ד"ר געאייר, יש היום ממשיכים בדמותם של מנהיגי הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי. חשוב לשים לב, שהרצל הקדיש פרק מרכזי בספרו לנאומיו של ד"ר גאייער ותומכיו הפנאטים, וזאת מתוך חתירה של הרצל לכינונה בעתיד של מדינת יהודים חפה מהכתם הגזעני שלו.
באלטנוילנד דחו לחלוטין את הרב ד"ר גאייער. הרצל חזה מבנה של חברה יהודית וגם דמוקרטית. מדינת לאום יהודית וגם מדינת כל אזרחיה החיים בה. הרצל כתב את אלטנילנד מתוך חרדה, שהגזענות תשתלט עלינו. בספרו ניצחו כוחות ליברלים, שדורשים מאתנו גם היום להיות יותר פתוחים לכאבו של האחר החי בתוכנו, ולא לגלי הסתה הגוברים וגואים בימינו נגד האחר החי בתוכנו.
