צביעות בחיוג חוזר

יקום חלופי. זה מה שאתם אוחזים בידכם. האמת לא נמצאת בצד מסוים - כולנו כאותם עיוורים הממששים פיל מזוויות שונות; לכן יש לקרוא דיווחים מזוויות שונות כדי להשלים את תמונת המציאות. אבל שונאי ישראל היום נלחמים נגד זכותכם לשמוע קול אחר, זווית אחרת, מבט אחר על המציאות. נכון שפה ושם יש כותבים ושדרנים בעלי עמדות שמרניות הפועלים בתוך העיתונות השמאלית, אבל המסגרת שבתוכה הם פועלים, קובעת הרבה יותר: הכותרות, הדגשים, בחירת הנושאים. לפני עשור שנים הופיע עיתון בתפוצה ארצית שלא ציית לחוק העדר והציג כיוון הפוך. זה מקשה על בעלי התפיסה הטוטליטרית. הינה היתרון בהקמת עיתון עצמאי ולא בהשתלבות בכלי התקשורת הקיימים: בשום כלי תקשורת אחר לא היו ממקמים את רשימת השיחות בין בנימין נתניהו לעמוס רגב, העורך הקודם של ישראל היום, במדור הרכילות, כפי שעשינו. לא קוריאה הצפונית וסכנתה לשלום העולם ולא התעצמות חיזבאללה עניינו את עיתונאי ישראל בשבתם כרכילאים, אלא הניסיון הנלעג להסיק ממועדי השיחות (ללא ידיעת תוכנן!) לבין כותרות העיתון. גם אם היו 80 שיחות בשעה, מה זה משנה? באמצען נמצא מושג ששונאינו מתקשים ליישמו: רצון חופשי. נניח שהיה תדרוך של רה"מ, האם העורך חייב לפרסם את דבריו? ודאי שלא. בזה לכאורה צריך להסתיים הדיון, אך לא זה עצם העניין, אלא המאבק המתמיד לדה-לגיטימציה של הדעה החלופית כפי ביטויה בעיתון הזה.

האנשים הללו מדברים המון על דמוקרטיה, אבל בפועל מסכנים אותה. אי-אפשר להחריג פוליטיקאי ועיתונאי מסוימים, משום שעכשיו יבקשו לחשוף את כל הקשרים בין עיתונאים לפוליטיקאים: ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת. "אם כתב לא יוכל להבטיח חיסיון למקור שלו, התקשורת לא תוכל להמשיך ולמלא את תפקידה... אין דמוקרטיה בלי תקשורת חופשית... בלי חיסיון מקורות", כתב השבוע נחום ברנע, מייד לאחר שהצדיק את חשיפת השיחות ביחס לישראל היום. זה היה בסדר, ועכשיו נחזור לנוהל הקודם של חיסיון מקורות. אפשר להבין מדוע ברנע חרד לחיסיון הזה, שפרנס אותו לא רע בשנותיו הרבות כעיתונאי. גם דן מרגלית תקף השבוע את העיתון על רשימת השיחות. זכרתי שקראתי בספרו "התפכחות" על יחסיו הקרובים עם רה"מ אולמרט. כך הוא מספר על מלחמת לבנון השנייה: "מדי לילה שוחחתי עם אולמרט בטלפון הקווי. השיחות התנהלו בגילוי לב כה רב, עד כי... חששתי שמא גורמים עוינים או זרים יאזינו בסתר לשיחות, כדי לדעת מה חושב רה"מ". מרגלית הגדיל ותיאר את השעות שקדמו לפתיחת המלחמה: "סמוך לחצות טלפן אליי אהוד אולמרט. הוא יצא זה עתה מישיבת הממשלה. עוד זמן מה, אמר בטלפון הקווי, וביירות תרעד כפי שלא רעדה מעולם... הם ילמדו פעם אחת ולתמיד שיש מחיר כבד להתגרות בישראל..." מה דעתכם? סודות מהקבינט מודלפים ישירות מראש הממשלה לעיתונאי בכיר שהיה עורך מעריב. באותה תקופה ערך את מעריב אמנון דנקנר, ועיתונאים העידו בפניי שישבו במשרדו לא פעם שעה שדיבר עם רה"מ אולמרט. אפשר להניח ששררה ביניהם אינטימיות דומה לזו של מרגלית. שמעון שיפר סיפר על יחסיו האישיים עד כדי אינטימיות עם אריאל שרון ורעייתו. הם שוחחו לא מעט בטלפון על נושאים רבים. לעיתים הודיע לו מראש על סיכולים ממוקדים שעמדו לקרות בעקבות אירועי טרור. הינה עוד עיתונאי שמספר על כך שרה"מ הודיע לו מראש על מבצע צבאי. כמו מרגלית ושיפר, יש עוד עיתונאים ומו"לים שקיימו יחסי חברות קרובים עם ראשי ממשלה. מה השתנה גורלו של ישראל היום מהשאר? איזו צביעות מפוארת. הם מספרים שזה לא דומה, כי בניגוד לעיתונים האחרים, "רה"מ ערך את העיתון הזה". השקר החוזר על עצמו הוא עקרון חיים אצל החבורה הזאת. ולא רק השקר, אלא ההתייחסות אל האחר הפוליטי כמי שנעדר יכולת החלטה עצמאית. עבור הליברלים הללו, הוא לא בן אדם.

עיתונאית בשם לילך וולך לעגה בערוץ 10 להתייחסותנו אל הידיעה הזאת כרכילות, וטענה ש"ההתעלמות" ממנה דומה להתעלמות העיתונות העברית מהשואה(!) בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. שמעתם היטב. מעבר להשוואה הטיפשית, מדור הרכילות נקרא בידי רבים וממוקם במקום בולט בגב העיתון. אפשר לחלוק על המעשה, אבל התעלמות בוודאי אין כאן, אלא אמירה עקרונית. אז מהיכן מגיעה ההשוואה הבלתי אפשרית הזאת? מעצלות מחשבתית. זה חוק העדר. בדיוק כמו ה"ידיעה" השקרית שארכיון העיתון נעלם בגלל פרסום השיחות, ולא משום שמחליפים שרתים ומשדרגים את המחלקה הדיגיטלית בעיתון. האמת עניינה פעם את החבורה הזאת? הדעות הקדומות כלפי כל מה שחורג, כולל הלחץ החברתי בקרב השמאל התקשורתי ליישר קו ולתקוף כל מי שלא מציית לקוד הסיקור, אינם נעצרים רק ביחס לעיתונות שמרנית ימנית, אלא פוגעים בשיח השמאלי עצמו, שלא מצליח להתרומם מעבר להתקפה אד-הומינם של היריב, כלומר מתייחס לגופו של אדם ולהשקפתו, ולא לגופו של עניין ולטענות העולות ממנו. המלחמה תחריף יותר כלפי אלה מתוכם שהעזו לחרוג מקו הביצורים המוצהר. עניין של מסורת.

עיקר טיעוני השמאל: "אתם לא...". לא עיתונאים, לא אינטלקטואלים, לא מדינאים, לא היסטוריונים, לא ליברלים, לא סובלניים. לא כמונו. חכמינו לימדו שהפוסל - במומו פוסל, ופרויד דיבר על פרויקציה, השלכה נפשית על המציאות החיצונית. לא משנה מה ייכתב בעיתון, לעולם לא נעבור מבחינתם את המשוכה הדמיונית של "עיתונות", משל דובר בחוכמה אזוטרית סודית שרק בני עלייה מיוחדים יודעים עליה. לא עיתונות מעניינת את שונאינו ומבקרינו, אלא הסיכה שאנחנו נועצים בשטיפת המוח האחידה שהם מבקשים להנחיל. הם לא מתווכחים; רק מטיפים ומפמפמים. חלקים גדולים בציבור מתעבים את הממסד התקשורתי הישן בדיוק בגלל הסיבה הזאת: הניסיון חסר המעצורים לחנך אותו מה לחשוב וכיצד עליו לראות את המציאות. השנאה לנתניהו הובילה אומנם לחשיפת שיחותיו עם עורך עיתון אחד, אבל היא לא תיעצר שם. האש שיצאה השבוע עלולה לפגוע קשות בעיתונות ובחיסיון מקורותיה. כתבתי לא פעם על קבוצה ידועה בחברה שבחרה ב"ברירת שמשון": אם היא לא מובילה את המדינה כמקודם, שתישרף המדינה, תמות נפשה עם פלשתי(ני)ם.