פסק דין חדש של בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים מכריע בשאלה שהייתה תלויה ועומדת מספר שנים ומרחיב את אפשרות ניהול תביעה ייצוגית כנגד המדינה. במסגרת ההליך נדונו עניינים של גופים הנתבעים בתביעה ייצוגית אשר ביקשו לצרף להליך כצד שלישי רשויות מדינה (
משרד התחבורה ורשות המיסים) שעל-פי הנטען, נוכחותן בהליך נדרשת על-מנת על-מנת להכריע בהליך בשלמות וביעילות.
פסק הדין עסק בעיקרו בשאלת היקף תחולתן של הגנות שונות שקיימות לרשויות המדינה במסגרות בקשות לאישור תביעות ייצוגיות המוגשות כנגדן, ואשר באות לצמצם את האפשרות לנהל הליכים ייצוגיים נגד רשויות מדינה. כך למשל, אחת ההגנות, שנידונה בהרחבה בפסק הדין, היא זו לפיה חוק תובענות ייצוגיות חוסם את האפשרות לנהל תובענה ייצוגית לפיצויים נגד רשות מרשויות המדינה בגין נזק שגרם צד שלישי, בקשר להפעלה או אי-הפעלה של סמכויות פיקוח כלפי אותו צד שלישי.
בפסק הדין, שניתן על-ידי השופטת
אסתר חיות, נקבע כי אין לשלול מן הנתבע הפרטי בהליך הייצוגי את הזכות המהותית, ככל שהיא קיימת לו בדין, להשתתפות ולשיפוי מידי הרשות. בית המשפט מכיר במפורש בכך שבמתן אפשרות זו, יש כדי "לנטרל" או "לעקוף" במידה לא מבוטלת את ההגנות המיוחדות שהעניק המחוקק לרשויות מרשויות המדינה בחוק תובענות ייצוגיות או במילותיו של השופט רובינשטיין, תביעה שלא ניתן להגיש "בדרך המלך ובדלת" ניתן יהיה להגיש "דרך החלון". למרות החשש האמור, בית המשפט העליון פסק להתיר את האפשרות לצרף את המדינה כצד שלישי להליך ייצוגי מכמה טעמים לרבות העובדה שחוק תובענות ייצוגיות לא קבע הוראה ברורה ומפורשת המאפשרת לשלול מנתבעים בהליכים ייצוגיים את האפשרות לנקוט בהליכים כנגד רשויות בגין הסעדים שבהם יחויבו בהליך הייצוגי ו- "נימוק ההגינות" (שנזכר על-ידי השופט רובינשטיין), המתייחס למקרים בהן אין זה הוגן להעניק למדינה חסינות מפני הודעת צד ג' או תביעות שיפוי כאשר המדינה אחראית, במידה מלאה או חלקית, לפעולותיו של הנתבע.
פסק דין זה מצטרף לפסק דין אחר של בית המשפט העליון שניתן לפני כשנתיים ("
קורל-תל") במסגרתו נפסק שניתן להגיש הודעה לצד שלישי במסגרת הליך של תובענות ייצוגיות, ונקבעו כללים המסדירים זו. השאלה הספציפית של הגשת הודעה לצד שלישי כנגד רשות מרשויות המדינה עלתה עוד במסגרת עניין קורל-תל, אך הוכרעה כאמור רק עתה וזו חשיבותו של פסק הדין.
לטעמי מדובר בכל הכבוד בהחלטה ראויה. מצד אחד, ניתן להניח שכעת נראה עליה במספר גופים הנתבעים בתובענות ייצוגיות שיבקשו לצרף להליך רשות מרשויות המדינה, בטענה כי עליהן לשאת, באופן מלא או חלקי, בהשלכות הכלכליות הנובעות מהתנהלותן הרלוונטית למקרה. מוקדם לשער מה יהיה היקף ההליכים המדובר, אך בהתחשב בהיקף הסכומים עליהם מדובר לעיתים בתחום, ייתכן כי יהיה מדובר בהליכי צד שלישי בהיקף כספי ניכר. מנגד, נראה כי תוצאה זו עדיפה על מצב בו גופים פרטיים יבקשו לדחות תביעות ייצוגיות המוגשות כנגדם בטענה (או שמא התירוץ) כי הם יתבעו מהמדינה לשפות אותם על הסכומים בהם יחויבו.
לפסק הדין חשיבות גם מבחינת דיני הנזיקין הכלליים, ולא רק בהקשר התובענות הייצוגיות, שכן הוא משתלב ומחזק את נקודת המוצא הבסיסית בשיטת המשפט הישראלית לפיה המדינה אינה נהנית מחסינות בנזיקין, אלא חבה באחריות בכפוף לחריגים.
