שר החינוך הוא איש של רפורמות, לפחות כשהן נהוגות בתיאוריה. אחרי שהנהיג בבתי הספר את רפורמות המתמטיקה והאנגלית - הוא נחוש לתכנן בהם גם רפורמה של לימודי השפה הערבית..אז צריך מן הסתם להודות, בהקשר, שהגיעה העת לשינוי המיוחל, אחרי ששנים ארוכות למדי נמנע המשרד במופגן מחיזוק מעמדה של מה שנחשבת כשפה השנייה בחשיבותה במדינה, כשהוא מותיר אותה בזניחות מתמיהה.
אחרי ככלות הכל יש לזכור שהדברים אמורים בכלי תרבותי חשוב להנמכת חומות ההסתגרות וגלי האיבה השוררים כיום בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, ובמה שאמור להיות נוגדן לאותן מגמות המאיימות להרוס את החברה בישראל. כך או אחרת, ברור לכולם, שלימודי הערבית מצויים כיום במעמד שולי בלבד במערכת החינוך, ולמרות שהמשרד מחייב את לימודי השפה במסגרת בית הספר היסודי - ההוראה רחוקה מלהיות מיושמת במלואה.
בקמצנות יתרה אז נכון שהשפה הערבית אינה מוכרת, על-פי חוק הלאום, כשפה רשמית, השווה במעמדה לשפה העברית, אבל רישומה בכל זאת ניכר למדי. אחרי ככלות הכל אין לשכוח שישראל היא, בסך-הכל, אי-קטן במזרח התיכון, הדובר ברובו הגדול ערבית, והחי בתוך כך על-פי תרבותה. עם זאת אין גם להתעלם מן האספקט הביטחוני הכרוך בהכרת השכן שממול - אם במדינה שלנו עצמה, ואם מחוץ לגבולותיה שלה. חרף כך, תמוהה מאוד העובדה שרובה המכריע של האוכלוסייה הישראלית כלל אינו דובר ערבית, שלא לדבר על כך שאין הוא מודע לתרבות המזרח, המזינה את מרבית משתכני האזור.
בשורה התחתונה יש אומנם להודות שלהלכה נותר מעמד השפה הערבית כשפה השנייה במעלה במדינה, אלא שבפועל זה כלל לא מורגש. את ביטויה נאלצת השפה הערבית למצוא בקמצנות יתרה, והיא מצטמצמת במגעי הרשויות עם ערביי ישראל, בתמרורי-אזהרה, ובאורח סמלי גם בכתיבת שמה של המדינה על גבי שטרות הכסף, או על גבי מטבעות ובולים. ויש גם אתנן לאותם חברי כנסת ערביים המעוניינים לשאת את נאומיהם בבית המחוקקים בשפתם שלהם, רק שבפועל זה לא מתבצע. לפיכך, כמובן, רק נותר לקוות שהשינוי בגישה לשפה הערבית בוא יבוא במהרה, גם כאשר הוא עדיין מתמהמה.
