ספרות ושירה מתקרנפים

בימים שחבר כנסת בישראל מעלה הצעה לסדר היום "לגרש" את הערבים משטחים, שבשליטת ישראל בצורה "הומאנית" המתגמלת בכסף, אני מחפש בנרות מוסף ספרותי בכלי התקשורת, שיעשה קמצוץ ממה שעשו מוספים ספרותיים לפני שנות דור לנוכח פגיעה בערבים, אזרחי מדינת ישראל. כנסת ישראל התרגלה, שכל הצעה לסדר היום של חברי כנסת ערבים מוסרת באופן אוטומטי. זעקת הכפרים הלא מוכרים - בהם חיים עשרות אלפי בני אדם ללא חשמל וללא תנאים סניטריים - אינה מגיעה לכלל ליבון ענייני, כי מייד נמצא רוב ממושמע המונע קיום דיון כזה. במציאות הזו אני מתגעגע לנתן אלתרמן. לא מדובר במשורר אופוזיציונר. אלתרמן מתוך מרומי הקונצנזוס לא השלים עם סתימת פיו של חבר הכנסת תופיק טובי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהביע מחאה על מעשים מנוגדים לחוק, שביצעו חיילים בסיור בכפר ערבי. בתום נאומו של תופיק טובי בכנסת יזם בן-גוריון הצעה נגדית הדורשת להוריד את הנושא מסדר היום. ליוזמת בן-גוריון נמצא רוב אוטומטי בכנסת, אבל לא נמצא לו הרוב במעלות השירה העברית. ב-4.7.1952 בעתון "דבר", העיתון שהיה כלי שרת של בן-גוריון, בטור הנושא את השם "סערה על פני סדר היום" נתן אלתרמן יוצא חוצץ נגד בן-גוריון, ומעלה בתקיפות בלתי מתפשרת תביעה לדון בהצעת תופיק טובי - "...כִּי חֵרֶף כֹּל חַיֶּבֶת הָעֲצֶרֶת לָדוּן בְּקִטְרוּגוֹ!!כָּל עוֹד קוֹלוֹ יָחִיד הוּא וְכָל עוֹד אֵין אַחֵר עוֹשֶה זאת אַחֶרֶת!!...". עשרה ימים אחרי פרסום שירו של אלתרמן ב-14.7.52 כתב אלכסנדר פן באותו נושא תחת השם "יוד חית" ב"קול העם" המוקיע את "...שַר-פִּתְחוֹן-הַפֶּה הַמַּכִּיר אֶת הָאֱמֶת, גַּם בְּהִגוּי מָלֵא וְגַם בְּחסֶר אֶת..." . אלכסנדר פן משלב בביקורת הפוליטית נימת לעג לבן גוריון, שהיה שבוי בכלל הלשוני שכפה השמטת המלה "את". שירו של פן הוסיף נימה סגולית לביקורת, אך ללא הד ציבורי הולם, כי ל"קול-העם" לא היה המשקל הציבורי שהיה לעיתון "דבר", האכסניה הספרותית של נתן אלתרמן. כיום בשם אלוהי הביטחון נמצא הכשר גם לפגיעה בחפים מפשע. אני מחפש כיום לשווא מוסף ספרותי של עיתון יומי, שיעשה מה שעשה אלתרמן ב-14.7.1950 בעיתון "דבר", המסתייג מכך, שעקב פעולת צה"ל אחר מסתננים - "נֶעֶקְרוּ הַנָּשִים מִן הַטַּף....וְגַם הָעִוֵּר שֶגוֹרַש עִם הַיֶּלֶד." באירועי אוקטובר 2000 הספרות והשירה העברית נעלו עצמם על בריח ומסגר ולא נמצא בדל של נייר במוספים הספרותיים להוקיע הרג אזרחים חפים מפשע, ואילו אלתרמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום לנוכח הריגת ילד אחד באום אל-פחם. ב-7.9.51 בשירו "לעניין של מה בכך" הוא מקשה מדוע "...חוֹזֵר וְצוֹלֵל בִּשְתִיקַת אֲדִישוּת אֲטוּמָה וְקֵהָה וּפְלִילִית וּמְטֻפֶּשֶת." למרבה הכאב, כוחות הביטחון באוקטובר 2000 ביצעו הרג שלא הייתה לו הצדקה (על-פי החלטת וועדת אור), אבל המוזות בשירה העברית ובמוספים הספרותיים של העיתונות היומית התפלשו בעפרה של השתיקה האילמת. בטבח שביצעו כוחות הביטחון בכפר קאסם באוקטובר 1956 המוזות של הטור השביעי הרעידו את אמות הספים ולא נתנו לשררה מנוח. 4 טורים הקדיש אלתרמן לטבח. וכמה משמעותיים במיוחד בימים אלו הדברים שפורסמו ב"דבר" בעקבות פסק הדין בטור הנושא את השם "עם פסק הדין" מיום ה- 17.10.58 - "הַשְּאֵלָה אֵינָה שְאֵלַת הַמֻּשָּג מִשְמַעַת, כִּי אִם שְאֵלַת הַמֻּשָּג צִמְאוֹן-דָּם...וּשְאֵלַת הַמֻּשָּג אַכְזָרוּת מְזַוַּעַת." התקשורת התיצבה דום למשמע נוסחים של הודעת ממשלה בימי שכרון חושים של פעולת צה"ל, שהמטיר פצצות על ריכוזי אוכלוסייה בבירות ובעזה במלחמה, שזכתה לשם מלחמת לבנון השנייה. כבר לא היה מוסף ספרותי אחד שיעז לשאול,לתהות כמו נתן אלתרמן שכתב - "הַהוֹדָעָה (הַהוֹדָעָה הַמֶּמְשַלְתִּית) הָעֲמוּמָה הַחִוְרוּרִית, כִּי יֵש תְּהוֹם בֵּין הָעֻבְדּוֹת הַמַּבְעִיתוֹת וּבֵין הַהֵד..." ("דבר" 7.12.56). אלתרמן זעק בזמן אמת...ולא התנפל כמוצא שלל אחרי שהאמת התגלתה בכל מערומיה. כיום כאשר האמת הכאובה פרוסה בפנינו פצועה ומדממת, מגומד עד למאוד הקול המוסרי והערכי של הספרות והשירה העברית. אומנם הוא מוצא לו ביטוי בכתבי עת ספרותיים אבל נפקד מקומו מהמוספים הספרותיים של העיתונות היומית. אינני מבקש ליצור אידאליזציה מנתן אלתרמן, שהיה בין התומכים הנלהבים בחזון ארץ ישראל השלמה. אבל אי-אפשר לקחת ממנו את גילויי אומץ הלב כמי ששירתו נאבקה על דמותה המוסרית של המדינה שזה עתה נולדה. הוא עשה זאת עם עוצמות שיריות חזקות - שאותי כבשו - ובלי נפילה למהמורות השרטון של שירה פלקטית. לסיום, אני מבקש להביא שתי שורות משיר של ברטולד ברכט "בזמנים חשוכים" בתרגומו הנפלא של יצחק לאור, שהתפרסם בכתב העט לספרות "מטעם" מספר 9, מארס 2007 - "...אֲבָל לא יַגִּידוּ: הַזְּמַנִּים הָיוּ חֲשוּכִים, אֶלָּא מַדּוּעַ מְשוֹרְרִים שָתְקוּ ?" ובאמת מדוע הם שותקים ?! הספרות והשירה חייבים לפרוס אדנים מוסריים למערכת הפוליטית, ולצערי, האדנים המוסריים מצפים לגואלם.