המושכות בידיך מכירים את הסיפור העממי על האיש העני אי-שם במזרח אירופה, שעצר מרכבה מהודרת של הַגביר, וּביקש טרמפ. כדי לתת לו תחושה נעימה, הושיב אותו הגביר במושב הראשי, ואף נתן את המושכות בידיו. הכל התנהל על מי מנוחות, עד שהגביר הגיע לביתו, וסימן לעני לרדת. אולם זה, ככל הנראה, התאהב בסטטוס הזמני, והחליט להופכו לקבוּע. הוא התעקש אפוא שהוא בעל המרכבה, וּפרץ בצעקות רמות, מול הקהל שהתגודד סביבו, שהגביר מבקש לגנוב אותה ממנו.
זהו בדיוק ההבדל בין אדם
מוביל, השולט בדרכיו, ביצריו וּבאורחות חייו, שהמושכות בידיו, לבין אדם
מוּבָל על-ידי יצריו, שבמסע חייו המושכות אינם בידיו, אלא בידי מיודענו האויב המתמיד היצר הרע. המפתח לכך נמצא בסיום פרשת ניצבים: "
החיים והמָוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, וּבחרת בחיים" (דברים ל י"ט).
בפרשות הקודמות, המהוות את המבוא לפרשה, עקב ושופטים, ראינו שאתה הוא השופט את מעשיך, השוקל אותם בזהירות וּבכובד ראש, ואתה הוא השוטר של עצמך העוקב אחריהם. אתה ואַת מנהיגים מובילים של מעשיכם, מלך וּמלכה בני מלך מלכי המלכים, הקב"ה. המפתחות בידכם. אתם הבוחרים את דרככם, מכוח השכל שאלוקים העניק לכם. "יש לי יום יום, שעה שעה וּבכל רגע יום הבוחר". והמלצת התורה היא ו"בחרת בחיים".
יום הבוחר הפסיכולוג פרופ' ויקטור פרנקל כבר הצביע על כך שהאדם מחפש משמעות, ועל משקל זה נוסיף - היהודי מחפש משמעות יהודית. המצוות המקיפות את כל אורחות חייו של האדם, מִקימה עד שינה, בכל המישורים ההתנהגותיים, האישיים, החברתיים, הכלכליים המשפטיים והלאומיים, מעניקים חיים לאדם. כמו בפרשות קודמות, גם בפרשתנו ממשיך לככב מוטיב '
היום', המצביע על התחדשות ורעננות שהמצוות מעניקות לאדם, ועל התמקדות בהן במסגרת היחידה היומית.
הפרשה הקודמת, פרשת כי תבוא' הסתיימה בפסוק: "וּשמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם". פרשתנו היא המשך ישיר לכך:
אתם ניצבים היום כֻּלכם לפני ה' אלֹקיכם ראשיכם, שבטיכם, זקניכם...שֹטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגֵרְךָ...מחֹטֵב עֵצֶיךָ עד שֹאֵב מימיךָ, לעברך בברית ה'...אשר ה' אלקיך כורת עִמך היום". מעמד מתן תורה, המתחדש מדי יום, חל על כל העם, ללא הבדל מעמד, מין, גיל וּמוצא. המצוות הן הברית בין ה' לעמו.
זוכרים את ראשי התיבות של אלול, "
אני
לדודי
ודודי
לי"? המצוות מבוססות על ברית האהבה והציפיה ההדדית בין ה' לעם ישראל, בכלל וּבפרט, של כל יהודי ויהודייה, והגֵרים שהם חלק בלתי נפרד מהעם היהודי בכלל זה. התורה מציינת שני שלבים: "וּשמרתם וַעֲשיתם". שמירת מצוות, שמירת שבת וכד', מקפלת בתוכה משמעות כפולה. המשמעות הרגילה במובן של עשייה וקיום המצווה. אך כדאי לדעת שיש לה גם משמעות נוספת -
ציפייה. מניין? המקור לכך הוא בפרשת ויישב, בסוגיית חלומות יוסף. הכתוב מציין "ואביו
שָמַר את הדבר" - כלומר יעקב אבינו ציפה להתגשמות החלומות על מלכוּת בנו יוסף. אף אנו מצפים לקיום המצוות וּלבוא השבת, המפַתחות את אישיותנו וּמעצימות אותה, וּמחברות אותנו לפנימיותנו, אל נשמתנו ואל הבורא. ולא רק אנו. כאמור
הציפייה היא הדדית. גם המצוות מחכות לנו שנגשים אותן. מה הפלא שהתורה נקראת שירה, שמאפייניה הם התחדשות, פיוטיות, והתרגשות?
גם פרשתנו, בדומה לפרשת כי תבוא, מדגישה את הברית ההדדית הנזכרת בין הבורא לעמו "
למען הקים אתך היום לו לעם", המקביל ל"
אני לדודי", "
והוא יהיה לך לאלקים", המקביל לסיפא "ודודי לי". ובין השניים כאמור מתקיימת מערכת יחסים של ציפייה, געגוע וּמשיכה רוחנית הדדית, שהביטוי שלה, כמו בכל אהבה, הוא מעשי בקיום התורה.
המצוות המעצימות והמאתגרות הן בהישג יד של של כל אחד ואחת. "
כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוְך היום לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים...ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך וּבלבבך לעשות". שלושת השלבים הגלומים בקיום המצווה הם: לימוד (בפיך), הפנמה והטמעה (וּבלבבך), והשלב האחרון הוא לעשות. אין צורך להרחיק לכת. האוצר היהודי כבר כאן, בנשמתנו. רק להושיט יד ולקחת. נותנים לך, לא תיקח?
רבי אלעזר דורדיא כסמל אל דאגה. "גם אם יהיה נִדַחֲךָ בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלקיך" באהבה. וּמי לנו נידח
כאלעזר דורדיא, שהגמרא מעידה עליו שלא היה חטא אחד של הניח לפתחו, בתחום הפריצוּת, וּבת קול הכריזה שאין מקבלים אותו בתשובה.
פנה להרים וגבעות, ל
שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים וּמזלות וביקש מהם שיבקשו עליו רחמים. אך מכולם נענה בשלילה, בטענה שעליהם קודם לבקש על עצמם. אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי". הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול משמים והכריזה: "רבי אלעזר דורדיא מזומן לחיי עולם הבא".
מה לְמֵדים מאגדה דרמטית זו? שאין אדם שאין לו תשובה, וּבלבד שהתיקון יהיה שלו. שהוא יקח
אחריות על מעשיו, ויעשה צעד ראשון משלו לשינוי דרך. כי "אם אין אני לי מי לי". האגדה גם מרמזת שהוא ניסה להשליך את הגורמים לחטאיו הרבים על כל מי שזז, רק לא על עצמו. על הוריו (הרים), על הטבע, הסביבה ואולי גם על המזל הרע שנפל בחלקו. עד שהבין שהדבר תלוי רק בו, כפי שגורמי הטבע גילו אחריות והתפללו על עצמם. (ואולי גם רמזו, שאינם יכולים לנקותו, בטרם ינקו את עצמם). התגובות הנגדיות מעוררות אותו אפוא לתשובה עזה ויסודית. כך הידיעה שסיכוייו לתיקון אפסיים, וכך ההיענות השלילית של כל הבריאה.
וכשתשובתו הייתה שלימה וטהורה מעומק הלב, והחרטה שלו הייתה כנה ואמיתית, שימו לב למעבר הדרמטי מהחוטא הגדול לשידרוגו לתואר
רבי, שהוביל מנעילת כל שערי שמים לפתיחתם לרווחה. ואכן, רבי אלעזר הפך מסֵמל החטא לסמל התשובה. אם שֵם הפרשה 'ניצבים' מצביע בו-זמנית על גאווה יהודית, כמו גם פיקוד עצמי, הרי שם הפרשה 'וילך' מצביע על הליכה והתקדמות תמידית בקיום התורה והמצוות.
