השנת היוצאת הייתה, לרבים מאתנו, שנה של אי-נחת. אולי אפילו שנה שמפעמות בה תחושות עמוקות של תסכול, של עצב. של רוגז. הפוליטיקה, המערכת המשפטית, התקשורת ונושא התרבות, כל אלה לא הסבו לנו נחת, בלשון המעטה. דווקא הרשות המחוקקת הטיבה לפעול, בשנה זו, טוב יותר מאשר בשנים קודמות.
בעבר לא חוותה המדינה מאבק כל כך יצרי, כל כך מלוכלך, כזה שנכפה עלינו, האזרחים, עכשיו, במכלול תחומים. העצימות הגוברת של מאבק זה מצאה את ביטוייה גם בתחום התרבות.
את חטאי אני מזכיר: נמניתי ואני נמנה גם היום על מאזיניה האוהדים של התזמורת האנדלוסית. תזמורת זו החלה את מסלול הייסורים שלה בימים הרחוקים של ילדותי בירושלים. כאן נדדה מאולם לאולם. כשנקפו הימים, היה אולם הקונצרטים בו נחתה לבסוף, תיאטרון ירושלים. המקום הזה הספיק לה ולחמש מאות מאזיניה הנאמנים. כאן השמיעה את יצירותיה המופלאות של המוזיקה היהודית/מזרחית ואת שירי הלאדינו. לא אספר כאן את סיפור התלאות של תזמורת זו, את המאבק המר על תקציבי העוני. הממסד האשכנזי התנכר לה ואף התנכל לה. להוציא חלוצים דוגמת
יצחק לוי ובתו יסמין, ואח"כ הנשיא החמישי של ישראל יצחק נבון, שבזכות פעילותו נגאלו השפה והלחן העשיר שלה. עכשיו מתקנת עוול בן דורות שרת התרבות
מירי רגב, ומדוע רק עכשיו? משום שהממסד האשכנזי וממשלות ישראל לדורותיהן "דאגו" שמפעל מפואר זה יישאר תמיד בפריפריה של מדינת ישראל.
ביהמ"ש העליון... לא נרחיב בסיפור העגום על הנפילה בשבי הפוליטיקלי קורקט של מוסד זה, שהיה לתפארת מדינת ישראל. על הבעיטה להכעיס שבעט הבג"ץ בכל הקשור לאתוס הציוני, על המרדף אחר "זכויות אדם", בתנאי שהוא זר... לא יהודי. בסיסמה העוסקת ב"זכויות" מומצאות, שכאן במדינתנו הן בבחינת פאטה מורגנה. חזון תעתועים מזויף. יסודן במרמה ובשקר. ביהמ"ש גלש בשנה האחרונה, ביתר שאת, לעבר החלטות שהן בגדר פוטש מתמשך כנגד השלטון וכנגד עצם המשילות היהודית/ציונית.
האתרוג שבסל הפירות וכאן אנו מגיעים לאתרוג שבסל הפירות, המוגש יומיום לאזרחי ישראל: התקשורת. כאן מתעצמת תחושת הנבגדות... "זכות הציבור לדעת", שהיא חוק יסוד במערכת היחסים בין התקשורת לציבור, הפכה למרמס. תופעה זו הולכת ומתרחבת. ר"מ הודו מגיע לישראל - פינה קטנה שכוחת אל בעיתון (שהיה) של המדינה. רה"מ מסייר בדרום אפריקה? פטיט נידח בתקשורת האלקטרונית. רה"מ מסייר בדרום אמריקה? האיזכור היחידי ב
ישראל היום, במדיה החברתית הבלתי תלויה, וגם במדיה האינטרנטית בעיקר בזכות News1, לא בפרינט אחר, לא במדיה האלקטרונית. זכות הציבור לדעת? הצחקתם אותנו.
האיש שבחר להיות ראש ממשלה בישראל ומיליון בוחרים בחרו בו לתפקיד זה, ואינני יודע אם הוא זוכה לשלוש שעות שנה ביממה, הפך, הוא ורעייתו, להיות נרדף בשל סיגרים, בשל בקבוקים וחמגשיות, ובשל עוד סיפורים שיתבררו כמצוצים מן האצבע... כל זאת ב"זכות" תקשורת עויינת, הבוגדת ביעודה, כפי שבא לידי ביטוי ביתר שאת במשחק הבזוי סביב סיפור הצוללות.
אלה מאתנו שרחקו מפוליטיקה מעשית, קרי, רחקו מהשתתפות במהלכים פוליטיים בעלי אופי מעשי, הצבעות, דיונים, פעילות ארגונית וכו', כמו הח"מ, נאלצו לצפות, מהצד, בתהליכים מדאיגים אלו, המודיעים, ממש כמו החורף הממשמש ובא, על התקדרותם המתמשכת של שמי המדינה הצעירה שלנו.
מי אמור להתייצב מחר בבית הכנסת ולהכות על חטא? מי אמור להגיד: עוויתי, חטאתי, פשעתי? בתור הארוך של המתוודים, אמורים לכן להתייצב: התקשורת, ביהמ"ש העליון, יוצרי תרבות הנאחזים בקרנות המזבח הווירטואלי שלהם, ופוליטיקאים קטנים המקוששים רווח פוליטי עלוב מכל אירוע, אמיתי או מדומה, הקשור באלה שהגורל הטיל עליהם לנהל את מדינת היהודים.
