|
הביקורות על סרטו של שמוליק מעוז "פוקסטרוט" יצאו כאילו מסדנה אחת: יצירת מופת, סרט מטלטל, צילומים מרהיבים, משחק מצוין, עשייה קולנועית מוקפדת וכהנה שבחים והפלגות למכביר. הלכתי לצפות בסרט. צודקים. הסרט עשוי חומרים אמנותיים מהסוג הגורם לאנשי מקצוע להתפייט: זוויות צילום לא שגרתיות המאפשרות לבודד רגעים לתמונות סטילס מרתקות; מורכבות הדורשת פענוח ומשחק מיוחד המציג - בעיקר את הדמות הראשית, מיכאל פלדמן ( ליאור אשכנזי) - דמות עגולה המתפתחת ומציגה רבדים עמוקים וסותרים בנפש האנושית. עלילת הסרט מורכבת משלושה חלקים שאפשר להפוך ביניהם; היא נוגעת בפחדים הקמאיים של כל הורה ביחס לילדיו; היא מטיחה בפנינו - מתחילת הסרט ועד סופו - את הפחד האיום של האדם מלהט החרב המתהפכת של האלוהים או הגורל.
|
|
אבל הסרט משעמם. כשיצאתי, הבנתי שהדיבור על אודותיו רב ממה שאירע בסרט עצמו. הזמן נמרח עד שלפרקים רציתי לצאת באמצע. קשה לי עם סרטים המבקשים לחנך אותי, במקום לעשות את הדבר הבסיסי: לספר סיפור. חלק הארי בסרט עוסק בשכול ובספיחיו. מה חדש בזה? הספרות והתרבות העברית עמוסות בשכול משחר לידתן. גם אם תצאו מהסרט עם חומרים למחשבה, תתלווה לכך מנה גדושה של דיכאון. אין כמעט תנועה בסרט, תנועה במובן האריסטוטלי - התחלה, אמצע וסוף. על-פי רוב העלילה עומדת במרכז, וכדי להעשיר אותה משתמשים בסמלים ובדימויים. ב"פוקסטרוט" המצב הפוך: התנועה השלטת בסרט היא של מטאפורות וסמלים הנערמים על הצופה ומבקשים שנחשיב אותן כסיפור. אפילו כשמופיעה סצנה הנראית ריאליסטית, היא מכסה על רעיון אמנותי המבקש להתפענח בידי חברי האקדמיה. אבל למטאפורות יש קו רוויה, שלאחריו הן הופכות מתבלינים האמורים לעזור ליצירה - לקלישאות.
|
|
הסרט מלא בארמזים (אלוזיות) ליצירות קודמות. החיילים במחסום מזכירים את חיילי המוצב של ס' יזהר ב"ימי צקלג". השקפת עולמו של יזהר על הבעייתיות שבצדקת ניצחוננו במלחמת השחרור, דומה להשקפת עולמו של יוצר הסרט על ה"כיבוש", כולל הייאוש מ"המצב". דבר לא השתנה. גם חוסר התנועה והזמן המתמרח בשתי היצירות דומים. חלק מהסצנות, שלפרקים נראות כמתרחשות בתודעת הגיבורים, דומה אף הוא לזרם התודעה שברומן של יזהר. הסצנה המרכזית שהעלתה את חמת שרת התרבות - ניקוי השטח מעדויות הרצח במחסום וקבירתן באדמה - מזכירה רעיון דומה מ"ספרות זולה" של טרנטינו (גם סרט ההנפשה המשולב בסרט מופיע בסרט אחר של טרנטינו, "להרוג את ביל"). בשני הסרטים ("פוקסטרוט" ו"ספרות זולה") מדובר במכונית מלאה בדם צעירים שנהרגו בטעות. בשני הסרטים מופיע בעל סמכות - גנגסטר בכיר או קצין צה"ל בכיר - הבקי ורגיל בטיוח המציאות וניקויה מפשעים. אפשר להבין את ההתקוממות נגד הצגת צה"ל כמי שמטייח הרג אזרחים תמימים, מייד לאחר פרשת אלאור אזריה. כזכור, ההרוג שם היה מחבל שהגיע לרצוח, ובכל זאת מדינה שלמה השתגעה.
|
|
מבחינה זאת יוצרי הסרט צריכים לשלוח זר פרחים לשרת התרבות מירי רגב על התייחסותה השלילית לסרטם. השערורייה שנלוותה לכך הציתה אצל רבים את הסקרנות, וכגודל הציפייה - האכזבה. הסרט אינו מכפיש את חיילי צה"ל יותר מסרטים אחרים, אם כי אני משוכנע שהקרנות האירופיות - כולל הקרן הישראלית - שתמכו בסרט, נתנו לו ניקוד גבוה על ה"אנטי-מלחמתיות" והצגת צה"ל כצבא המתעמר באזרחים ללא תכלית ברורה. ברור לי שלא הייתה ניתנת תמיכה במקרה הפוך. לכן אינני מסכים שהסרט מציג אותנו כ"קורבנות נצחיים", משום שגם אם החיילים הצעירים מבולבלים, ברור את מי הסרט מאשים: הממסד הישראלי ששלח אותם. נציגו של הממסד מופיע בסרט בדמות הקולונל המטייח.
|
|
מכל מקום, אחרי אינספור סרטים בעלי מאפיינים דומים, נראה שגם האנטי-מלחמתיות, השגרה הסתמית במחסום של חיילים צעירים מבולבלים, ההתעמרות בתושבים ה"מקומיים", כולל הרג חפים מפשע - אירוע שהוא ספק ריאליסטי ספק סמלי - הן קלישאות ידועות וכלי רב ערך במלחמה נגדנו על דעת הקהל העולמית. לא כך בדעת הקהל הישראלית. הניסיון לאלף את החברה הישראלית - בתקשורת, בקולנוע, באמנות ובאקדמיה - לא צולח את מבחן המציאות. הישראלי הממוצע יודע שמדינתו אינה מושחתת (גם אם יש בה מעשי שחיתות) ואינו זקוק לסרט כדי להכיר את מורכבות חייו. מה שמעמידים מולנו פעמים רבות באמנות הישראלית אינו מראה, אלא ניסיון לכפות על תודעתנו את האופן היחיד שבו קבוצה מובחנת בתוכנו רואה את המציאות מבעד למשקפיה האידיאולוגיים. "פוקסטרוט" עוסק המון בעיוורון האישי של הדמויות ומכוון למישור הלאומי: כולנו עיוורים מלראות כיצד "בסוף נתהפך ונשקע", כפי שמזהיר אחד החיילים, ומוסיף: "לא יודע אם אספיק לומר 'אמרתי לכם'". בגלל ה"כיבוש". כמובן. זו תמצית הטיעון של אותה קבוצה ידועה. לטעמי, העיוורון הוא נחלת יוצרי הסרט. הם רואים את עצמם, לא את ה"מציאות" שמתפוצצת על עיניהם.
|
|
כאן טמונה חולשת הסרט. ככל שמהפכים בקרביו, כך מגלים שמתחת למעטה המורכבות הציר החורז הוא המבט הדיכוטומי על המציאות, שחור-לבן. לכל מי שהוא בן בית בספרות העברית, גם הניגודים האלה ייראו קלישאות: הבית התל אביבי בסגנון סרטי אלמודובר, מול עליבות המכולה שבתוכה מתגוררים ארבעת החיילים שהוצבו לשמור על מחסום אי-שם; עולמם הפנימי של החיילים הצעירים מול המציאות הכואבת של המצב המלחמתי; חיילים צעירים המפעילים כוח וסמכות מול ערבים שחלקם מבוגרים; המציאות הריאלית מול השתקפותה בתודעה, והערבוב בין פנטזיה למציאות. נעליו המצוחצחות של הקצין המטייח מול הנעליים מלאות הבוץ של החיילים במחסום, וכמובן: חיים ומוות, בנייה ופירוק, שפיות ושיגעון, זוגיות ופרידה ועוד. גם חלק גדול מהאמירות הנשמעות בסרט נשמעות כציטוט ששמענו כבר. שמו של הסרט (ושל המחסום), "פוקסטרוט", הוא ריקוד מפורסם המחזיר אותנו כל העת לנקודת המוצא. גם אם נדמה לנו שהתקדמנו, אנחנו חוזרים כל העת לאותה נקודת מוצא. ה"עסק" הציוני תקוע. הריקוד כקלישאה. אולי זה מה שיוצרי הסרט ביקשו להציג: החיים כאבסורד וכקלישאה חסרת משמעות. ייתכן. הקלישאה הזאת נמרחה על פני כמעט שעתיים. אפשר היה בהחלט לקצר. וכן, הצילום משובח והמשחק מצוין. בסדר.
|
|
