במאמרו תחת הכותרת "מכירת החיסול של הדמוקרטיה" (הארץ, 29.9.17) טורח
זאב שטרנהל לנתח את מהלכי השלטון הימני סביב חוק הלאום, ואת הסכנה שיש בחוק זה כדי למוטט את הדמוקרטיה השברירית בישראל.
כך קובע שטרנהל, שהמחלוקת מתמצית להלכה, בראיית מהות הדמוקרטיה, בין ראייתה כאמצעי שלטוני לראייתה כמטרה עליונה נעלה. אבל תוך כדי הניתוח מרשה לעצמו המנתח להתעלם מכללי "המעלה העליונה" לה הוא שואף ושאותה הוא מאבחן כמאוימת להתחסל.
להלכה, אפשר להתייחס לדמוקרטיה כאל אידאל, כפי שעושה שטרנהל. למעשה, לא ניתן להפריד את "האידאל" הדמוקרטי ממי שנועד לשרתו: מהאדם, הפרטי, החברתי, המגדרי, הציבורי והלאומי, על בעיותיו, חולשותיו ופחדיו. אין תוחלת בראיית הדמוקרטיה "כתורה מסיני" וההיסטוריה האנושית מראה זאת. לכן המסקנה המתבקשת היא שאין טעם "באידאל" כולו ועדיף להסתפק בחלקיו המועילים למעשה.
ברבע מהמאמר מבכה הכותב "חלב שנשפך": את ההחמצה ההיסטורית של מפא"י ובן גוריון, להכתיב לעם ישראל במדינתו חוקה דמוקרטית, מערבית וחילונית, כשזה עוד היה ניתן, לטענתו, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. שטרנהל מאמין משום מה שחוקה הייתה מונעת סכנה לחיסול דמוקרטיה שלו, ושסמוטריצ'ים, שקדים ודומיהם הלאומיים, לא היו יכולים לקום על החוקה כפי שהם קמים היום על בית המשפט העליון.
מומלץ לו לנגב את הדמעות. "החלב" ההוא כבר נספג מזמן. מעבר לכך שהכתבת חוקה, גם ברוב מקרי, אינה ברוח "האידאל הדמוקרטי". זה לא ניתן היה לעשייה, כי זה לא היה מעשי פוליטית וחברתית באותה העת. כשנושאים דחופים כמו שילומים מגרמניה, קליטת עליה ופיזורה לספר, הוציאו אלפים לרחובות, שהסתננויות, חדירות, תקיפות ואיומים מעבר לגבול, ערערו את הביטחון, כשהצנע והשוק השחור ערערו את השוויון, מה שחסר היה אז למפא"י ולב.ג. זה רק להעביר חוקה כדי להשלים את "הכאוס".
ככוהן של התרבות המערבית, החילונית והיהודית "המיסיונרית", שארנהל אינו רשאי להתעלם מהמציאות היהודית ההיסטורית והשפעתה הישירה על מהות הדמוקרטיה הישראלית לטוב ולרע. נוח להתחיל מהרצל את סיפור הציונות החילונית הדמוקרטית, אבל האמת ההיסטורית ההצהרתית והמעשית של הרצל, לא הפרידה אותה מההיסטוריה היהודית ומהמורשת היהודית ואף הסתמכה עליהם.
וכך לא ניתן להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מעברה ומתהליכי התהוותה בתקומה היהודית בעת החדשה. כפי שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, כך "איכות" הדמוקרטיה הישראלית תלויה לחלוטין בפשרות האפשריות בתוך החברה ההטרוגנית בישראל ובמציאות המורכבת שבה היא שרויה.
בלתי אפשרי סיפור המציאות הישראלית המורכבת מתחיל בהצהרת בלפור ובהחלטת חבר הלאומים, שמתוך "אמנות הפוליטיקה האפשרית" שלהם, הכתיבו כאן לשני עמים שונים תרבותית, מציאות חיים שכבר מראשיתה הסתמנה על גבול הבלתי אפשרי. וזה עוד לפני שנשפכה טיפת דם על מזבח המאבק הלאומי שהתפתח.
טעות מחשבתית היא להפריד את הדמוקרטיה הישראלית מהמציאות הבלתי אפשרית שמולה היא מתמודדת. כך בדיוק אסור היה להזניח ולהפריד את הדמוקרטיה הגרמנית מהמציאות הקשה שהביאה את הלאומנות ואת עלית המפלגה הנאצית. וכך כיום חוזר שטרנהל על אותה טעות, כשהוא מסתפק בהשוואת עמדות סמוטריץ' ושקד למשנתם של מנהיגי הימין הלאומני הגרמני החדש שזכו בהצלחה גדולה בבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה. מסתבר שהמיסיונריות הפסיבית של הליברליזם המערבי האירופי, לא מספיקה כדי לצרף אליו מגדרים וקבוצות זרים, שחשים עצמם מופלים ו/או שמופלים למעשה.
בלתי אפשרי לחרוד לדמוקרטיה היפה שלך, ולהתעלם מהטעויות הפוליטיות שלך, והבעיות הקשות שהתהוו כאן, בין השאר גם תוך ניצולה לרעה של הדמוקרטיה במתכוון או לא במתכוון.
נתניהו, בנט, שקד, סמוטריץ' ודומיהם, הם פוליטיקאים שעניינם ועיסוקם מתן מענים לצרכים שאיפות ובעיות באמצעות "אמנות האפשרי". הם "נשאבו למלא חללים" שנוצרו מטעויות ומחדלים שלהם, של קודמיהם של יריבים ושל אויבים. השמאל היה שותף פעיל להיווצרות אחד הגדולים שבחללים האלה, בכך שהאמין בטרם עת שהפלשתינים הם פרטנר לשלום אמיתי ויזם, אך הם הכזיבו. ובכך שבמקביל, לא פעל בעצמה הנדרשת (רבין) לבלום את הימין שהתנגד ליוזמה. את החלל הזה מילא הימין והרחיב אותו.
מאחר שהימין מיסודו אינו מאמין בהסדר, הוא חושש פוליטית לייצר יוזמות, שעלולות להיכשל, וזה יגבה מחיר פוליטי כפי ששילם השמאל, הוא פועל לצמצם את הסכנות באמצעות חקיקה מפלה על חשבון איכות הדמוקרטיה הישראלית. בהעדר אופציות אחרות הציבור יקנה את זה, אל נוכח המציאות קשה שהימין השולט שותף פוליטי להתהוותה. רוב הציבור לא יבוא חשבון עם הימין כל עוד השמאל לא יצור חלופה ראויה, או עד שהימין יסתבך באיזה מחדל לאומי. זאת דמוקרטיה לטוב או לרע!
אין די בהפחדה מפני חיסול הדמוקרטיה, ראשית משום שזב איום מוגזם, שנית מפני שדמוקרטיה מידתית או מוגבלת מרצון, היא עדין דמוקרטיה, שלישית, התנהלות יוזמי חוק הלאום וחוקים מגבילים אחרים, נעשית בינתיים תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי ואין להם סיבה או רצון נראה, לחרוג מכך.
