כדי להציג את תמונת השינויים בחלוקת המנדטים בין הימין לשמאל מאז קום המדינה, חושבו הממוצעים של מספרי המנדטים במערכות הבחירות שנערכו בכל עשור, כשהבחירות הראשונות, של 1949, שויכו לשנות החמישים.
בכל מערכות הבחירות שויכו המפלגות הדתיות לימין, ואילו הציונים הכלליים והפרוגרסיבים של העשורים הראשונים לא שויכו לשום צד, וכך גם המפלגות הערביות. המפלגה הקומוניסטית שויכה לשמאל עד הפילוג שחל בה, ואז שויכו הקומוניסטים לשמאל, ואילו רק"ח/
חד"ש לא שויכה לשמאל אלא למפלגות הערביות שלא נלקחו בחשבון.
אחרי הקמת גח"ל, שויכו הליברלים העצמאיים לשמאל, ואילו מפלגות עדתיות שנכנסו לכנסת במערכות הבחירות הראשונות לא שויכו לשום צד.
הממוצעים של מספר המנדטים בכל אחד מהעשורים מוצגים להלן:
שנות החמישים: 66 לשמאל, 30 לימין.
שנות השישים: 67 לשמאל, 41 לימין.
שנות השבעים: 57 לשמאל, 58 לימין.
שנות השמונים: 51 לשמאל, 63 לימין.
שנות התשעים: 48 לשמאל, 62 לימין.
שנות האלפיים: 49 לשמאל, 61 לימין.
העשור האחרון: 44 לשמאל, 64 לימין.
מסקנות: 1. בשנות השישים שמר השמאל על כוחו, ואילו הימין עלה בעקבות החלטתו של
מנחם בגין להתפשר על עקרונותיו כדי לאפשר את האיחוד עם פלג הציונים הכלליים בליברלים. החלטתו זו של בגין הייתה ההחלטה הנבונה ביותר מבחינה פוליטית שקיבל, ובדיוק ההפך ממנו, בטיפשות ובהתעקשות, התנהגו אנשי התחייה שהפילו את ממשלת שמיר, והעלו את רבין שהביא לכאן את ערפאת.
2. את מהפך 77 בישרו כבר תוצאות הבחירות שנערכו אחרי מלחמת יום הכיפורים, כמוצג להלן:
בחירות 1969: 67 לשמאל, 46 לימין.
בחירות 1973: 59 לשמאל, 54 לימין.
בחירות 1977: 55 לשמאל, 62 לימין.
למען הסר ספק, ד"ש של בחירות 1977 שויכה לשמאל, ולימין היו יותר משישים מנדטים גם ללא ד"ש. לא ד"ש היא שהפילה את השמאל, אלא הצטרפותם לימין של שניים מתוך שלושת המצביאים הבולטים ביותר בכל תולדות צה"ל:
עזר ויצמן ואריק שרון (השלישי הוא כמובן משה דיין), שהציגו את הימין כחלופה הכשרה לנהל את המדינה.
3. מאז שנות השמונים ועד ימינו השינויים הם הרבה יותר קטנים משהיו קודם, אם כי הממוצעים מסתירים תנודות גדולות מאוד בין מערכת בחירות אחת לקודמתה. באופן מיוחד יש להזכיר את שלוש מערכות הבחירות שנערכו בשנות האלפיים, המוצגות להלן:
בחירות 2003: 43 לשמאל, 69 לימין.
בחירות 2006: 60 לשמאל, 50 לימין.
בחירות 2009: 44 לשמאל, 65 לימין.
העובדה שרק לא מזמן עברו 15 מנדטים ויותר מהימין לשמאל ולהפך, מוכיחה שאיש אינו יכול לדעת מה ילד יום.
4. בבחירות האחרונות שבהן ניצח הימין בתוצאה 40:67 נרשם שיא הפער בין הימין לשמאל: 27 מנדטים. גם תוצאה זו, וגם המגמה הכללית המסתמנת מן התוצאות שהוצגו לעיל, מצביעות על כך שנמוכים סיכוייו של השמאל לחזור לשלטון. אבל כאמור, תוצאות הבחירות של שנת 2006 מוכיחות שהכול עוד אפשרי.
ולסיום, הכותרת מעט מטעה, כי לא השמאל דועך אלא כוחן של מפלגות השמאל. העם כולו זז שמאלה. רק אנשי ימין קיצוניים במיוחד היו מצטרפים היום לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ובנאום בר-אילן אימץ ראש ממשלה מהימין את עמדתה של תנועת השמאל הקיצוני מצפן.
אלא שמפלגות השמאל, שלא מעטים מחברי הכנסת שלהן היו מסרבים היום לחתום על מגילת העצמאות שבה נכתב: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל", זזו שמאלה עוד יותר מהעם.
ולכן דועך כוחן של מפלגות השמאל, שפעם כל חברי הכנסת שלהן היו ציונים, ועכשיו כבר לא.
