פעם אחת בשנה. לשעה אחת. נציג אחד. לפחות! ואיש לא בא. ליבי עם המשפחות השכולות.
כשצעירים מאבדים חיים למען מטרה חשובה, לשמירה על העם, להגנה על המולדת, זה לתמיד. הם כבר לא ישובו. כששרים ונציגי ממשלה אינם טורחים להגיע, זה כנראה זמני. עוד מעט זה יעבור ונמצא נושאים אחרים. תירוצים נוספים ואולי אפילו האשמות.
מי שישאר עם הכאב אלו המשפחות שיקיריהן אינן עוד. מי שישאר עם העלבון הן בדיוק אותן משפחות. זה כל כך עצוב וכל כך נורא שאינני יודעת אם סליחה תספיק פה. היא לא תספיק!
זה מעוות את כל אמות המידה של המוסר בארץ. סדרי העדיפויות מתפקרים ומפרקים. ועוד מעט והכל יקרוס לנגד עינינו ורק נוכל להגיד: אמרנו לכם! חוסנה של מדינה נמדד בזיכרון ובכבוד שהיא נותנת למגיניה, לילדיה.
וכל עוד יש אזכרה שנשכחת מפאת העדפת נושא אחר הרי שזהו איתות אדום חרום לבדוק עצמנו בבהילות. דיון על חוק מינויים פוליטיים לעומת כבוד והשתתפות בנר זיכרון לחללי מלחמה.
בושה!
