קשה מאוד היה לראות את הצילומים מהתקיפה האכזרית של המאבטחים בבית החולים איכילוב בתל אביב. קשה להיזכר באחות שנרצחה, ברופאים שהותקפו במורים שמותקפים וקשה גם לחשוב שאזרחים רבים מותקפים במקומות שונים וחווים אלימות בהיבטים שונים.
הזעזוע ממקרי האלימות והבריונות חוצה גבולות ואיננו מיוחס לאוכלוסייה כזו או אחרת. ראינו בטלוויזיה שוטרים יורים באזרח בדואי והורגים אותו. ראינו שוטרים מכים די באכזריות חרדים שהפגינו, ראינו שוטרים מכים צעיר ממוצא אתיופי. מהדורות החדשות מספקות לנו בתדירות הולכת וגוברת ידיעות על אלימות ובריונות.
נשאלת השאלה למה זה קורה וכיצד מתמודדים עם התופעה.
למה זה קורה? בגלל הממשלה. הממשלה היא הגוף העיקרי המעודד את האלימות וכמעט הופך אותה להכרח כשאזרחים תמימים מבקשים בסך-הכל לקבל את זכויותיהם. נשמע מופרך? הנה ההוכחה. מזה כמה שבועות אנו עדים לחסימות כבישים וצמתים מרכזיים על-ידי נכים שמפגינים. אציין ואבהיר כי אני בעד מתן תמיכה מהמדינה לנכים בצורה הכי רחבה והכי נדיבה. חוסנה של שרשרת נבחן על-פי החוליה החלשה שלה. חוסנה של חברה ושל מדינה נבחן לפי קבוצת האוכלוסייה החלשה שבה.
במקרה הנדון הנכים. יש לטפל לעזור ולסייע בנפגעי הגורל באופן הכי תומך, הכי משקם והכי אוהב. זו חובתה של החברה הבריאה וזו כמובן חובתה של המדינה. אבל כל זה לא בא למזער את העובדה שהנכים נקטו בצעדים אלימים ובריוניים. חסימת צמתים, כבישים עורקיים ויצירת פקקים אינסופיים, תוך פגיעה באזרחים תמימים - היא אלימות ובריונות. אך לאן הובילה האלימות הזו? היא הובילה להסכם. בין אם הוא טוב או לא, ההסכם והתוספות (המוצדקות מאוד לדעתי) לנכים הן תולדה של אלימות. למה לא השכילה הממשלה להגיע לאותו פתרון מבלי לאלץ את הנכים להיות אלימים? למה לא השכילה המדינה למנוע את הנזק, הכעס והבריונות לפני שהם קרו בפועל. כי המדינה שלנו למרבה הצער מעודדת אלימות. המדינה מוכיחה שמי שאלים ובריון מקבל את מה שאמור היה לקבל בדרכי נועם - רק לאחר שנוהג באלימות. הנכים נהגו באלימות. המדינה נענתה לדרישותיהם. המדינה מעודדת אלימות. ואם כך הדבר ברמת המדינה, מדוע נלין כאשר אזרח החושב שמגיע לו טיפול רפואי בחדר מיון לא יפעל באלימות? הרי האלימות משתלמת. ראו הוכחה.
אינני מדבר גם על האלימות המילולית שפורצת הן ממסדרונות הממשלה והן ממסדרונות הכנסת ומהווה מודל לאזרח מן השורה. אני כן מבקש להתייחס לזלזול של גורמי האכיפה ובעיקר המשטרה מול גילויי אלימות ובריונות שאינם מתוקשרים.
נסו להתלונן במשטרה על פריצה לרכבכם, לביתכם, פגיעה ברכושכם או בזכויות קנייניות שלכם. האם מישהו בכלל יתייחס לעניין? תמצאו עצמכם מהר מאוד עומדים חשופים עם בעייתכם ויותר מכך, בגלל שהתלוננתם עוד תסתכנו באלימות גוברת. המשטרה לא עומדת לימין האזרח ההגון ו"הפשוט" מן השורה. האזרחים נותרים "חשופים בצריח" מול האלימות והבריונות עם תחושת מרירות גוברת שבהכרח תוביל בסופו של דבר לאלימות. אם הובהר עד כאן שהמדינה תומכת באלימות מצד אחד ואיננה מטפלת בה כראוי מאידך-גיסא, כיצד בכל זאת ניתן להתמודד אתה ולבערה?
צעד ראשון והטוב ביותר זה כמובן להתייחס לאזרחים בכבוד, לדון על דרישות בכובד ראש ובאחריות ולתת לאזרחים את המגיע להם. ואם מחליטים שלא מגיע אז גם הפגנות אלימות לא צריכות לשנות את ההחלטה. כל אזרח יקבל את מלא זכויותיו ואם ינקוט באלימות - זכויותיו תישללנה באופן נרחב ואפילו חרותו.
צעד שני הוא להעלות ברף העדיפות לטיפול על-ידי המשטרה וגורמי האכיפה את נושא האלימות והבריונות. רודי ג'וליאני, ראש העיר המדהים של ניו-יורק מיגר את הפשע הגדול מהעיר על-ידי זה שהתחיל לטפל בעבריינים הקטנים והמטרידים, אלו שבאו לנקות את השמשות בכל צומת תמורת כסף. כשמראים התייחסות רצינית לדברים קטנים, הדברים הגדולים נעלמים מעצמם. יורה כבוד שר המשטרה למפכ"ל להעלות את הטיפול באלימות ובבריונות על כל גווניה לטיפול מידי בראש סולם העדיפויות.
לסיכום, על הממשלה להפסיק לעודד אלימות מחד-גיסא, ולהילחם בכל גילוי אלימות במלא הרצינות מאידך.
