יצא המרצע מן השק. הטענות המתמשכות מאז ימי הנשיא
אהרן ברק על חוסר איזון משווע של הבג"ץ, והיותו, על דרך המליצה, סניף של מרצ ואולי שמאלה ממרצ, נחשפו קבל עם ועדה בהחלטתה המקוממת, הבלתי שקולה עד הסוף, של נשיאת העליון
מרים נאור, להחרים את המעמד הממלכתי לציון 50 שנות התיישבות.
אבל למעשה לא היה כל צורך בהחלטה זו על-מנת להוכיח את הטענה, שהעליון חדל להיות מוסד ממלכתי באמת, והפך עצמו לשחקן פעיל במגרש הפוליטי, בעל מִשנָה פוליטית סדורה משלו. הנה סיפור מסמר שיער, ממחוזות הלא-יאומן-כי-יסופר, אשר יחדד תחושה זו: בדצמבר 2016, השתתפו שתי בכירות בעליון, הנשיאה נאור ויורשתה השופטת
אסתר חיות (שכבר אז הייתה מועמדת לנשיאות, מכוח הסניוריטי המפוקפק), בכנס של 'המרכז לאתיקה בירושלים', שהוא כשלעצמו גוף נתון במחלוקת, בעיקר בשל העובדה שבמועצה האקדמית שלו מכהנים שמאלנים מובהקים עם קבלות.
למשל פרופ'
משה נגבי, הפרשן המשפטי של תאגיד השידור, שעמדותיו כה שקופות עד כי קשה לו להסתירן גם באיצטלת הפרשן האוביקטיבי; פרופ' נמרוד אלוני (הבן של); עו"ד עמנואל בלאס שנחשב רודף ההתיישבות בימי היותו המשנה ליועהמ"ש, כשמנע כניסת מתיישבים ל'בית השלום' בחברון בטענה של 'שימוש מפריע' בנכס, ושהעלה את ההצעה ההזויה, להקפיא את בניית קו הרכבת המהירה לירושלים, עד שיפוצו הפלשתינים בקו רכבת שתבנה המדינה עבורם בין עזה לרמאללה; פרופ' דני סטטמן מאוניברסיטת חיפה שהצדיק את הדרת ההימנון הלאומי מטקס סיום של הפקולטה למשפטים ויצא בקריאה להחלפת ההימנון הלאומי במשהו חדש שיתקבל על דעתם של הערבים – ועוד.
למרות עובדות אלה, השתתף הצמד נאור-חיות בהתכנסות ההיא. גוף פוליטי? מה פתאום. אבל עדיין לא הגענו לשיא האבסורד. יש המשך: בהנהלה הבכירה של המרכז לאתיקה יושבת הגב'
רות חשין, שהיא, כמה לא מפתיע!, חברת הנהלת המועצה הציבורית של ארגון 'יש דין', הרודף את חיילי צה"ל וההתיישבות. 'יש דין', מיסודן של נשות מחסום ווטש, הוא לפי כל אמת מידה, שמאל רדיקלי שממוקם בקצה של הקצה.
והנה השיא המצמרר: לא הפריע להן, לכבודן, שבאותו יום ממש שבו הן התארחו במרכז ההוא לאתיקה, התכנס העליון לדון בעתירה של 'יש דין' בסוגיית עמונה. לא אבסורד? לא אולטרא פוליטי?
איום חלול אחרי שהעליון קיבע בעצמו, בהתנדבות ומרצון, את מיקומו על בימת תיאטרון האבסורד הישראלי, ואחרי שהעליון הוכיח שאין עוד לסמוך על אוביקטיביותו בנושאים שבליבת המחלוקת ימין-שמאל, ואחרי שהתברר שאין הוא בוחל בכוחניות לשמה שמתבטאת בין היתר בפסילת חוקי הכנסת וזאת ללא כל סמכות לכך, יצטרכו הכנסת והממשלה – באי-כוח הריבון האמיתי כאן ועכשיו – ליטול את סמכותן המלאה ולקבל מספר החלטות לתיקון המעוות.
למשל, לחוקק חוק שימנע את המצב האבסורדי שכמותו לא קיים בשום מקום בעולם, שהשופטים משבטים את עצמם בזכות נוכחותם הבלתי פרופורציונלית לכלום, בוועדה לבחירת שופטים (במרבית מדינות העולם אין לשופטים שום נציגות בה). ובמקביל, להרחיב בחוק את מספר השופטים בעליון, להכפילם או לשלשם, על-מנת לאייש את המישרות החדשות במשפטנים בכירים שישקפו את התפלגות הכוחות בחברה. הגב' נאור אומנם הגדירה את התוכנית הזו כהנחת אקדח על השולחן, אך איום זה נתפס חלול בעליל, כשנאור עצמה הציבה על השולחן פצצת מימן פוליטית, בשבוע שעבר, בהחרמת האירוע בגוש-עציון.
ועד שיבוצעו מהלכים אלה, יש להזדרז בחקיקת פיסקת ההתגברות, שתפקיע מהעליון את הזכות שנטל לעצמו ללא סמכות ומכוח עריצות משפטית לבטל חוקים של הכנסת, ולהאיץ את המהלכים לחקיקת חוק הלאום, שאמור לחייב את בתי המשפט בעניינים המשמרים את אופיה היהודי של המדינה והיותה קודם כל מדינת העם היהודי היחידה בעולם; ובאמצעותו למנוע מצב שטיעונים כמו זכויות האדם, ייהנו ממשקל יתר, מול זכותה של המדינה לשמור על אופיה כמדינת העם היהודי.
ועוד - להוציא מן הנפטלין את דרישת המפד"ל בשנות התשעים ליסד כאן בית משפט לחוקה, עם הרכב אנושי מאוזן ומייצג, שיטול מהבג"ץ את הסמכות לפסוק בעניינים אידיאולוגיים. זכור לי אישית, מימי פעילותי בכנסת, כיצד אהרן ברק התרוצץ אז במסדרונות הכנסת מח"כ לח"כ, כדי לשכנע שלא יתמוך בהקמת בית המשפט לחוקה. ככל שחולף הזמן מאז, קל יותר להבין מדוע השפיל עצמו בתחנונים בפני כל ח"כ בנפרד.
צעדים חיוניים נוספים: הקמת בית משפט לערעורים באיו"ש, שיטפל בעירעורים על החלטות משפטיות בענייני איו"ש; חקיקת חוק יסוד השיפוט, שיגדיר את מקורות סמכותו של ביהמ"ש וגבולותיו, לרבות אופן בחירת השופטים ונשיא העליון, וקביעת מצב שהבג"ץ לא יוכל לדון בעתירות המוגשות נגדו, כי אם גוף משפטי אד-הוק, בהרכב מיוחד. ויש עוד.
קיצורו של דבר, תקרית העצרת הממלכתית בגוש-עציון, מייצרת הרבה משימות חיוניות לתיקון עיוותים, שמוטלות מעתה על נבחרי הציבור האמיתיים, בכנסת ובממשלה. יש מה לעשות.
