כל מי שמאמין שכיוון שכתר מלכות של ראש מדינה הונח על ראשו הרי הוא נישא ורם על כל אדם אחר, ראוי לו שישנן לעצמו את דעתה של המלכה אליזבת הראשונה, אותה השמיעה בנאום הפרידה בפני הפרלמנט הבריטי. אליזבת הייתה בתם של אן בוליין והנרי השמיני שכיוון שסר חן רעייתו בעיניו דאג להוציאה להורג באשמת ניאוף ובגידה במלוכה. וכה אמרה המלכה החכמה, ששלטה על בריטניה הגדולה מסוף המאה ה-16 עד ראשית המאה ה-17, ונחשבה לאחת מגדולי השליטים של אנגליה:
"אני יודעת שהתואר של מלך הוא תואר מפואר, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהברק הנוצץ של סמכות שלטונית לא סנוור את עיניי ואת הבנתי. כי אני יודעת וזוכרת היטב, שעל כל מעשיי אני מחויבת לתת דין וחשבון בפני השופט העליון. להיות מלך ולחבוש כתר, זה עניין יותר זוהר לאלה שרואים אותו מאשר לאלה החובשים אותו על ראשם".
דברים כאלה יכולים להוות דוגמה לחיקוי רק בעבור מי שמאמין באל הרם והנישא השוכן בשמים ועושה משפט. אך מה יהיה דינו של מי שאיננו מאמין? מי שמשוכנע שאין אדם שידמה לו או שישווה לו?
בן תמותה כזה חייב להטביע בזיכרונו עובדה פשוטה אחת: אין אדם היודע מה יהיה גורלו עד שיגיע יומו האחרון. שהרי גם אם כל ימי חייו היו עטורים מעשי חכמה וטוב לב, בהחלט ייתכן שדווקא ביומו האחרון יתרחש אירוע נורא מעשה ידיו מלא קלון וביזיון, ודווקא אותו יזכרו כל באי עולם לדראון לנצח נצחים. ויצא שמו הרע גובר על שמו הטוב.
