ישראל יכולה לשבת בשקט; להסכם של פיוס בין חמאס לבין פתח - אין שום סיכוי שיצא אל הפועל. המחלוקת בין שני הצדדים תהומית, ורק מבשרת על קרע עמוק, שבסופו של דבר לא ניתן לאיחוי. ניסיון השידוך ביניהם כבר נכשל, והצמיח לכן רק פרי-באושים.
היריבות הגדולה שבין שני הצדדים תיוותר, לפיכך, בעינה גם להבא. ישראל וממשל-טראמפ מחשקים את שניהם בשורה של נושאים העומדים על הפרק: החל בגינוי הטרור וניתוק מאירן, דרך פירוק החמאס מנשקו, וכלה בהכרה בקיום ישראל.
אלא שלמען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות, שישראל אינה הסיבה הראשית לפיצוץ. היא נעוצה ביריבות הפנימית הנעוצה בין חמאס לבין פתח. הדברים אמורים במאבק על שליטה, ועל מי מהשניים יותר פלשתיני.
הכבוד העצמי מה שברור ומובן מאליו שחמאס לא יתן למחמוד עבאס להנהיג ולשלוט, ופתח לא ירכין את ראשו להנייה. כל אחד מהשניים ירוץ עם ה"אגו" שלו לבדו, ולא יוותר על כבודו העצמי. המאבק ביניהם כבר ניטש זה שנים, ויחריף עוד יותר בימים הבאים.
הקרע, הבלתי-ניתן לאיחוי, משחק לידי
בנימין נתניהו. בסך-הכל זו עוד אבן-נגף שהוסרה מלפניו, ושתאפשר לו, בצדק, לשוב ולטעון: כל עוד הפלשתינים רבים ביניהם - ישראל תישאר לה מחוץ לתמונה, ואין שום מקום לשלום הדדי.
אז תודה, כמובן, לחמאס ולפתח, שהוציאו אותנו בכך מן הבוץ, ושלא יבלבלו לנו עוד את המוח. ישראל תסתדר גם ללא פלשתין, ומתוך בני עמה היא תשאב את כוחה.
