שוב מתחילים את התורה מבראשית; על מה עוד יש לכתוב? איזה מסר חדש אנחנו אמורים ללמוד השנה מפרשה זו? ובכן, בפרק הראשון של הפרשה מסופר בקיצור נמרץ על בריאת העולם עד לבריאת האדם, נזר הבריאה. מכאן ואילך כמעט כל ההתייחסות היא אל האדם; מעשיו, כשלונותיו והתגובה שלו לאותם כשלונות, התירוצים שהוא מנפק. לכן נתרכז הפעם ביחסם של ראשוני האנושות אל מעשיהם וגם אל מעשי זולתם. בסיום הבריאה (בראשית ב, ג) כתוב שהקב"ה קידש את היום השביעי: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. מהמילה לַעֲשׂוֹת אנחנו למדים כי מלכתחילה הקב"ה ברא את העולם במתכונת כזאת שלנבראים יש תפקיד, לעשות.
בדרך כלל כשמדברים על תפקיד חושבים על "קום ועשה" אבל כאן התפקיד הראשון שהוטל על האדם הוא דוקא ב"שב ואל תעשה" [יז] וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. אומנם לפני כן נאמר לו: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל, אבל זה נשמע יותר כמו הרשאה ולא כמו הוראה. לפי סדר הפסוקים נראה ברור שאת ההוראה הזאת הוא קיבל עוד בטרם נוצרה בת זוגו, שכן אחר כך כתוב: [יח] וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. ורק לאחר מכן הוא יוצר עבורו את חוה. ואז בא הפיתוי המפורסם של הנחש וההיענות של חוה (פרק ג): [ו] וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.
האכילה הזאת חשפה אצלם משהו שעד אז היה בהעלם, סוג חדש של מודעות: וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם. לפני כן הם ידעו את זה עניינית (כמו ידיעה של תינוק) אבל לא רגשית ולכן זה לא הפריע להם. כעת הם מנסים להתכסות ובדיוק אז ה' כביכול מחפש אותם: [ט] וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. האדם עונה שהתחבא מפני שלא נעים לו להיחשף עירום וה' שואל מניין לך שיש בעיה בלהיות עירום: הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ--אָכָלְתָּ? נו, וכאן מתחילים התירוצים: [יב] וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. ה' פונה אל האישה: מַה-זֹּאת עָשִׂית? והאישה עונה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. בשלב הזה כבר אין שאלות, למסית לא נותנים הזדמנות להסביר את עצמו.
לעשות כדי לתקן את ההוראה שלא לאכול מן העץ שמע האדם ישירות מהקב"ה, לכן ה' פונה אליו ראשון. האדם לא לוקח אחריות על הטעות שלו אלא מפיל את התיק על זוגתו. האישה שמעה מהאדם ולפיכך ייתכן שהאיסור לא נראה לה חמור כל כך. עם זאת, נראה שהיה לה לשתף את בן זוגה בהצעת הנחש ולשאול לדעתו, ומשלא עשתה כן, נכשלה והכשילה גם אותו. והאירוע הזה פותח את כל מהלך ההיסטוריה האנושית, שמורכבת מרצף של כשלונות עם הפוגות קצרות או ארוכות ביניהן. ואכן, מהר מאוד מגיע הכשלון השני; לאדם וחוה נולדו שני בנים, קין והבל, העולם כולו שייך להם והם גם מחלקים אותו ביניהם (פרק ד): וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. לכאורה, זה כל מה שצריך לחיים מאושרים.
אבל מהר מאוד משתבשים העניינים: [ג] וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַה'. הבל רואה את זה והרעיון מוצא חן בעיניו: [ד] וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; אבל כאן משהו השתבש; קין היה היוזם של הרעיון להקריב מנחה והבל חיקה אותו, אבל דוקא המנחה של החקיין לכאורה, התקבלה: וַיִּשַׁע ה', אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. קין נעלב עמוקות: וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ה' שואל אותו מדוע האף שלו באדמה ומסביר לו את העיקרון שכדי להצליח חייבים להתאמץ; שלא מספיק לעשות את המינימום, רק כדי לצאת ידי חובה: [ז] הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ... נראה שקין לא השתכנע, הוא כעס על הבל, זה שחיקה אותו והחיקוי שלו יצא יותר מוצלח מהמקור שלו עצמו.
לא כתוב כיצד הגיב קין לדברי ה', אבל מההמשך ברור שלא הפנים את הרעיון: [ח] וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. במדרש מובאות דעות שונות בשאלה מה אמר קין להבל אבל התורה אינה אומרת על כך דבר, כי זה לא באמת משנה. שכן מהרגע שקין התחמק מלקיחת אחריות על כשלונו ובחר להאשים את אחיו בכשלון של עצמו, כל השאר זה תירוצים. ואמנם כאשר ה' פונה אליו ושואל היכן הבל אחיך, הוא שוב מתחמק: וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? חז"ל אומרים שהייתה פה התרסה בוטה כלפי מעלה; הרי אתה בעל הבית על כל העולם, אם הוא חשוב לך יכולת לשמור עליו. ואמנם באמת ה' יכול הכל, אבל הוא מצפה מאתנו שנעשה את הדברים הנכונים.
