גַּם-זֹה רָאִיתִי חָכְמָה, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וּגְדוֹלָה הִיא, אֵלָי. עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא-אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ, מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ, אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט-הוּא אֶת-הָעִיר, בְּחָכְמָתוֹ; וְאָדָם לֹא זָכַר, אֶת-הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. וְאָמַרְתִּי אָנִי, טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה; וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים.
למי התכוון קוהלת בסיפורו על חכמת האלמוני?
ייתכן שהאלמוני החכם מדברי קוהלת הוא בעצם האישה האלמונית החכמה שהצילה את העיר 'אבל בית מעכה' ואת תושביה מכיבוש בידי צבאו של דוד המלך. שמה לא נזכר בכתובים והיא נשכחה על-אף שחוכמתה היא זו שהצילה את העיר מהשמדה וחורבן.
'מעכה' מופיע בתנ"ך כעם שישב בכנען כבר בתקופת ההתנחלות. הם ישבו בצפון עבר הירדן המזרחי וגבלו בנחלת שבט מנשה. השם מעכה הוא שם כנעני. הוא נזכר לראשונה במגילת סנהאת (מאה כ' לפנה"ס) בצורות: מכא, מעכא. הוא מופיע גם בכתבי המארות (הקללות) המאוחרים ממצרים (מאה י"ח לפנה"ס), כשם של חבל ארץ ושבט בצפון עבר הירדן, שנכללו בין אויבי המצרים. 'אבל בית מעכה' מזוהה כיום עם תל 'אבל אל קמח', ליד קיבוץ כפר גלעדי.
'אבל בית מעכה' נזכרת בספר שמואל כעיר אליה נמלט שבע בן בכרי, אחרי שמרד בדוד. יואב בן צרויה רודף אחריו ומתחיל לצור על חומות העיר. אישה אחת חכמה קוראת אל יואב מעל החומה ומבקשת כי יחוס על העיר.
להלן הדו-שיח בין האישה החכמה לבין יואב: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב, קְרַב עַד-הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי; וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ, וַיֹּאמֶר, שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל--לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת יְהוָה. וַיַּעַן יוֹאָב, וַיֹּאמַר: חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית. לֹא-כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד--תְּנוּ-אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה (שמואל ב כ, ו-כב)
הביטוי 'שלומי אמוני ישראל' מעיד על כריתת ברית. האישה החכמה טוענת בעצם כי יואב פוגע בברית שנכרתה בין דוד לבין בית מעכה. זו גם פגיעה באל, "נחלת ה'", היות שבימי קדם האלים של כל צד היו העדים לברית והם היו הממונים על קיומה ועל שמירתה, ובמקרה של פגיעה בברית – גם על העונש על כך.
על-פי התנ"ך אבל בית מעכה לא נכבשה על-ידי בני ישראל בתקופת יהושע: וְלֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַגְּשׁוּרִי וְאֶת-הַמַּעֲכָתִי; וַיֵּשֶׁב גְּשׁוּר וּמַעֲכָת בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יג, יג), ואף לא בתקופת דוד, שכן נאמר שיואב נאלץ לצור על העיר, וזאת הסיבה ששבע בן בכרי בחר לנוס אליה. בסיפור מלחמת דוד בעמונים מוזכר כי מלך מעכה שלח 1000 מחייליו להילחם לצד ארם ובני עמון (שמואל ב י, ו) נגד דוד. מהכמות המצומצמת של חיילים ששולח מלך בית מעכה לקרב מסתבר כי כוחו לא היה גדול וצבאו היה קטן. כאשר ניגפו המלכים האלה בקרב נגד דוד, הם נאלצו לחתום אתו על הסכם ברית: וַיִּרְאוּ כָל-הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר, כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁלִמוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַבְדוּם (שמואל ב י, יט).
מסתבר, כי דוד כורת ברית עם המלכים שקודם היו ווסאלים תחת חסותו של הדדעזר בן רחוב מלך ארם-צובא, אחד מהם הוא מלך מעכה. הביטוי לברית זאת הוא 'וַיַּשְׁלִמוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל'. האישה החכמה מאשימה בעצם את יואב שהוא פוגע בברית הזאת, שה' הוא העד לקיומה. לכן תגובתו המהירה של יואב: 'חלילה לי' מלפגוע ב"נחלת ה'" (והשווה גם לדברי נבות היזרעאלי, מלכים א כא, ג).
אחרי שהאישה החכמה מצליחה לשכנע את יואב, היא משכנעת גם את תושבי עירה להסגיר את שבע בן בכרי, ובכך מצילה את העיר כולה מחורבן: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַמֶּלֶךְ (שמואל ב כ, ו-כב).
בסופו של דבר העיר ניצלה בגלל חוכמתה של האישה האלמונית. היא נתנה ליואב את ראשו של שבע בן בכרי, אדם אחד תמורת עיר שלמה, ובכך הצילה את עירה מטבח והשמדה, אבל היא נשארה אלמונית ושמה אבד לעולם, כדברי קוהלת: וְאָדָם לֹא זָכַר, אֶת-הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא.
