כיום אני רחוק אלפי שנות אור מעולם הספורט, אותו הכרתי וחייתי בנשמתי לפני פחות משלושים שנה. אינני מאלה שיסמכו היום על הטענה כי הספורט, ובעיקר הכדורגל, הם אפשרות שיקומית-פלילית טובה. כיהודי מאמין אני בטוח שהיהדות ושמירת המצוות היא האפשרות האמיתית לשיקום סופי באמת של עבריינים, ויעידו על כך כל קציני החינוך בבתי הכלא בארץ, לדורותיהם. גם ביחסים הבינעדתיים ו/או בין הרוב למיעוטים בישראל, הרי שהפתרון האמיתי בכללותו איננו עובר בספורט, אולי רק באופן חלקי ביותר. אבל לפעמים - כדי להאיר את האור, חייבים גם לתת לגיטימציה ציבורית ועידוד לכאלה שמאירים באור חיובי - חלקי דרך שכול כולה אפילה. והספורט הישראלי, ובעיקר מקצוע הכדורגל, יכול להיות אותה קרן אור שיש להאיר לעברה במתן תמריץ ופרס.
לדעתי ההישג הספורטיבי של הפועל באר שבע בכדורגל - שתי אליפויות רצופות לאחר 40 שנה בדיוק, אינן רק פרי יכולת מקצועית של מיומנות ברזי הכדורגל ובניהול מקצועי ותו לא. בימים שכמעט שני עשורים אנחנו חווים אלימות וגזענות במגרשי הכדורגל, הרי שקבוצת הפועל באר שבע היא אנטי תזה לשנאה, לשוביניזם ולגזענות. המלחמה של בית"ר י"ם נגד סכנין הערבית בפרט, ונגד צרוף שחקנים מוסלמים בכלל, היא ה"טופ" של הכיעור הספורטיבי בישראל, אבל גם קבוצות כדורגל אחרות אינן רחוקות מהכיעור הזה. בעבר היו גם קבוצות שלמרות ששיחקו בהם בני מיעוטים הרי שהגזענות צפה נגדם לא רק מהקהל היריב העוין אלא אפילו באימוני הקבוצה עצמה, משחקני הבית. גם שנאה עדתית בין עדות ישראל הייתה מנת חלקן של קבוצות כדורגל לא מעטות בישראל. בנוף הזה הפועל באר שבע היא "עוף" שונה בשנים האחרונות.
השינוי שעברה הפועל באר שבע גם קבוצת הכדורגל של הפועל ב"ש לא נולדה עם "כפית של סובלנות" בפיה. היו ימים ששחקניה פחדו לשחק במגרשם הביתי רק מפחד האוהדים האלימים שלהם, שאיימו לא פעם על חיי שחקניהם, כשהללו היו בפיגור. אבל אלה שכונו "חיות המדבר" של הכדורגל הישראלי הפכו בשנים האחרונות ל"חיות המחמד" של הכדורגל הזה. זו קבוצה שבה משחקים שחקנים ערבים-מוסלמים לצד יהודים אשכנזים וספרדים, ולצידם גם מככבים שחקנים לא יהודים שחורים ולבנים. אבל האווירה היא לבבית וחברית ועם מסר ברור ש"אפשר גם אחרת". לקבוצה הזו יש את מצבור האוהדים הססגוני והמגוון ביותר שיש לאיזה קבוצת כדורגל או כדורסל בארץ. האוהדים הללו הם יהודים בני עדות המזרח ואשכנז. האוהדים הללו הם ערבים בדווים וגם חרדים - ולא רק חרדים שבבניקים משולי החברה החרדית (כמו שלמשל יש לבית"ר ירושלים...), אלא אברכים של ממש, הלומדים יום שלם בכולל מובחר!
כשסכנין מגיעה לבאר שבע הרי שלא רק שהיא איננה מתעמתת עם האוהדים המקומיים (כפי שקורה לה לא רק עם בית"ר אלא גם עם מכבי ת"א ועם קבוצות אחרות...) אלא שאוהדי סכנין מוכנים שקבוצתם תפסיד כדי שבאר שבע תצליח. את הקבוצה הזו מחבקים בחום
בנימין נתניהו ו
אחמד טיבי גם יחד! ובראש הקבוצה הזו עומדת אישה לבבית וענווה יוצאת תימן, שיכולה ללמד ותיקי כדורגל אייך מצליחים במקצוע שרק לפני כעשור היה לזרא בעיניה, ואשר נשים בורחות ממנו כמאש. היא הצליחה להבריח את הקללות וניבולי הפה מפיות אוהדי הקבוצה, שפעם הקללות הללו ישבו בפיותיהם כשיניים. ייתכן שההצלחה הזו היא קודם כל מתוך רגישות אנושית. זה היה מרגש עד דמעות לראות כיצד גב' ברקת ארגנה ערב פרידה למאמן החולה דאז (והיום המנוח...), מיכאל קדוש, כשהאחרון היה כבר ישוב על כיסא גלגלים מפאת מחלתו הקשה. אז באמת שלא פלא בעיני שלבאר שבעים הללו יש אוהדים מכול רחבי הדרום הרחוק והקרוב ושהקבוצה הזו קצרה בשנתיים האחרונות שתי אליפויות, ושני גביעי "אלוף האלופים".
שעתה היפה של השרה רגב במדינה שלנו - עם כל כך הרבה קונפליקטים אתניים, עדתיים ודתיים ועם גזענות בשפע הרי שהפלא הדרומי - שפעם היה בצמרת הבעייתית של יחסי האנוש, צריך לקבל עידוד ממלכתי בצורת "מגן הסובלנות". את משרד הספורט מנהלת השרה מרים רגב. זו תהיה שעתה היפה של הגב' הזו להעניק להפועל באר שבע את המגן הזה ולהוכיח שבאמת אין לה שום קשר עם הגזענות ו/או האנטי ערביות כשמדובר בעניין שאיננו פוליטי ושאין בו סכנה ביטחונית. זו גם תהיה תשובה חיובית וחלקית לכול אותה "אליתת תרבות", שרק נושפת עם רוק דביק בעורפה.
