האם העולם בטוח יותר היום כשפוטין וטראמפ הם הכוכבים של הנבחרת שנבחרה להגן על הפלנטה ארץ? השאלה אינה רטורית. היא שאלה קיומית. כמעט בכל הבירות בתבל ומלואה.
היא קיומית מפני שהארץ איננה מגרש. היא כל מה שיש. ניהולה איננו משחק. ניהולה הוא מטלה שיוצר בראשי וברואה אדם בצלמו ובדמותו הטיל על מי שמסוגל לשאת בעול האחריות העליונה לגורל האנושות. בעידן של התחממות כדור-הארץ, לא רק על גורל האנושות, אלא על גורל הפלנטה עצמה.
לא מדובר על קרים. לא מדובר על אוקראינה. לא מדובר על הפלישה ועל כיבוש הלכה למעשה של סוריה. לא מדובר במי שאיננו מפחד מפני שאין בעולם מי שיפחיד אותו. ואם יש - אין מי שמעז לבחון מה יקרה לו אם הוא לא מפחד. מדובר בקוביוסטוס אלים המהמר על כך שאין מי שיראה כי בעצם הקלפים שיש לו ביד יש להם גם חזית של ערך, לא רק חזית אטומה, ולא ידרוש להפוך את הקלף כדי לקרוא אם באמת הוא מנצח. הוא אביר המתגרים בעיקרון הריבונות הלאומית שאינה שווה בעיניו אלא אם כן הוא חל רק על הג'וקר עצמו.
לא מדובר על מדיניות ההגירה המוכרזת. לא מדובר על החומה שכתוב עליה כך או אחרת עליונות האיש הלבן. לא מדובר בביטול כל מה שאובמה קבע כנשיא אחרי שהוא נסוג אל תוך דברי הימים משם הוא נאלץ ללמוד לתדהמתו כי הוא קובע את גורל הנשיאות הבאה מפני שזאת אינה קיימת אלא כדי להיות תשלילו. לא מדובר בהעמדת סימני שאלה על כל ההסכמים הבין לאומיים מתוך עמדה רעיונית כי אמונה בדיפלומטיה היא כפירה, ובוודאי רק דת של חלשי הדעת לא מדובר בעלבונות ילדותיים המצטייצים כל לילה ומכים בכל מי שאינו נראה לבית הלבן בשמות גנאי פרימיטיביים. לא מדובר באהבות מפליגות ולא בשנאות חסרות מעצורים. מדובר בילד מגודל הרואה את מימוש כוחו בהפלת מגדל הקלפים המתחזה לדידו כבנין סולידי עשוי פלדה ושיש והנה הוא, נבחר על-ידי איזו מין השגחה עליונה מדומיינת להרוס את הכל ולהמליך על העולם כאוס בממדים שמבטיחים כי יזכרו אותו כאחד מן היוצרים הגדולים של אי-סדר שהעולם לא ראה כמותו לפניו.
בין אלימות מחושבת הכובשת אט אט ובצעדים מתוכננים היטב את מקומה כאידיאל ומראה לו לאדם כי הציניות היא השורה התחתונה במבחן התוצאה ומבחן התוצאה הוא המודד היחיד לערך, לבין אימפולסיביות המתחזה כשליטה, ונטייה אובססיבית לרמוס כל בניין כאילו הוא מגדל חול על חוף הפלאזה בה משתזפים הגדולים וזאטוטים מקימים לא כלום על המים, לא בטוח כלל וכלל כי העולם, האנשים והנשים, הקמים מדי בוקר ליום עבודה ושולחים ילדים לבית הספר, ושומרים אם הם יכולים משהו ליום מחר, הוא בטוח יותר.
לבד מן העיתונים המתפרנסים מדיווחי אמת על עולם השקר, אין חגיגה בעולם. אבל היודע לקרא יודע. גם העיתונים עצובים. הם מוכרחים למלא את ייעודם. לכתוב מה שהיה. לתהות על מה שיהיה. גם על הדיכאון.
