ישנם בקרבנו יהודים המחזיקים בדעה לפיה על-מנת להגיע ל"שלום הנכסף" יש צורך להחריב יישובים יהודים ולגרש את היהודים מעל אדמתם. אמנם, רובם לא מתבטאים באופן הזה בדיוק ותחת חורבן וגירוש הם גורסים "פינוי" אלא שהכוונה לאותו הדבר ממש ושום מכבסת מילים, משוכללת ככל שתהא אינה יכולה להסתיר את האמת.
בכל מקרה, בחלוף השנים, מחנה זה הולך ומתמעט ברוך השם. מתברר שהמיעוט הזה, בדומה אולי לרוטב אותו מצמצמים בגמר בישול תבשיל (על-מנת שיהא יותר מרוכז), נהיה יותר ארסי, יותר רווי שנאה, יותר מריר ומתוסכל מאי פעם.
לאחרונה נקרתה בפנינו הזדמנות להעמיד את האמור לעיל במבחן ולתהות (שוב) על הקנקן הזה, השמאל הישראלי, על חיצוניותו, תכנו ומניעיו הגלויים והנסתרים.
אבי גבאי, חיה פוליטית מוזרה, שנבחר זה מקרוב ליו"ר המחנה ה"ציוני" החל לאחרונה "לשבור ימינה". מסיבות רבות, מוצדקות כולן, אינני מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. כולן אופורטוניזם פוליטי, ריקות מתוכן וכוונה ממשיים, חלולות מפי משמיען ונבובות באזני השומע. אלא שהלז זיהה את כיוון הרוח הנושבת בעם ומאמין שאם ימשיך להתבטא כפי שהיו רוצים
מרב מיכאלי,
זוהיר בהלול ובוז'י הרצוג, כי אז יהפכו גם המנדטים דהיום למשאת נפש רחוקה ובלתי מושגת בבחירות שתבאנה.
לכן החל אט אט משנה את הטון ואת התכנים והתבטאותו האחרונה לפיה "גם בהסדר שלום אין לפנות יישובים" הצליחה להוציא משלוותם אנשי שמאל, רובם ממרץ ומהמחנה ה"ציוני" (ציוני במירכאות, מהמוצדקות שניתן לצרף לטקסט, על שום אובדן כל מה שניתן להגדירו כציוני בדרכה של מפלגה זו כיום).
פשרה טריטוריאלית ללא שיהוי מיותר קמו על גבאי חבריו לדרך, זועמים, כועסים, מתוסכלים ומרירים. שוד ושבר, היו"ר הנבחר מבטא עמדות שיש בהן כפירה. בעיקר - החרבת יישובים וגירוש יהודים. אפילו העלאת האפשרות הזו, על פיה "אם יש שלום, למה צריך לפנות יישובים" (דברי גבאי...)? מוציאה אותם מדעתם.
נזכיר כמה מהתגובות: זוהיר בהלול -"אין הסדר בלי פינוי".
אילן גילאון - "דבריו של גבאי מצערים - אין ולא יהיה פתרון מדיני שלא כולל פשרה טריטוריאלית". ח"כ
איציק שמולי תקף גם הוא ואמר כי ההיפרדות לשתי מדינות הינו "אינטרס קיומי עליון שיחייב ויתור כואב ופינוי חבלי מולדת".
אין לי הסבר להוכיח אלא שמוצא אני שמשום מה אינני יכול להתרגש עת ח"כ שמולי מדבר על "ויתור כואב וחבלי מולדת". הכאב הזה אותו הוא מזכיר נראה לי מדומה, אם לא אצלו כי אז לבטח אצל רבים אחרים מאותו מחנה פוליטי. ככל שאני מחטט במגירות זכרוני, אני מוצא זחיחות דעת, התרסה ועויינות, כן, גם שנאה אצל אלה המבקשים "לפנות" יהודים מעל אדמתם ולמוסרה לאויב הערבי.
זכורה לי מאוד התבטאותו של הריקא
יאיר לפיד לפיה הוא תומך בהינתקות ולו רק כדי "ללמד את ה
מתנחלים לקח". כמה "רגישות" נוכח הכאב הבלתי נסבל של חורבן וגירוש, כמה "צער" על ה"ויתור הכואב" ועל ה"פרידה מחבלי מולדת". אני בטוח שהריקא מצר צער רב על התבטאות זו (בעיקר כאשר הוא מחשב מנדטים) אך אנו מצווים לא לשכוח ואכן איננו שוכחים.
אנשים חושבים ואחרי שהזכרנו את הריקא, נזכיר ביטויים המלמדים על "אהבת" הקבוצה הזו הקטנה והולכת המבקשת להחריב ולגרש. אין מי שלא מכיר את הביטוי "אדוני
הארץ" בו עושים שימוש שונאינו. והרי אלה יודעים עמוק בלבם שלא ההתנחלויות הן אלה המכוננות את הסכסוך עם הערבים וכי עוד בטרם קמה המדינה וגם לפני מלחמה ששת הימים בקשו הערבים לסלקנו מכאן. אלא ש"אדוני הארץ" נועד להציגנו באור שלילי, מתנשא, כוחני... וככאלה, מועדים לגירוש והחרבה.
וכך מודה כתב העיתון ל"נאורים" שהם גם "אנשים חושבים": "לא רק שהם מפריעים לי, (המתנחלים- ב.ש.) יש לי רגשות שנאה אליהם". אחר שאת שמו אינני זוכר אך את קהות החושים שלו לא אשכח הסביר שהגירוש והחורבן בגוש-קטיף ובצפון השומרון אינם אלא כמעבר דירה ותו לא.
מצינו שרבים אמצעי התקשורת, אנשי ה"רוח", ה"אמנים" ושאר נוטפי שנאה למתנחלים מרבים ללעוג, להסית, לשקר, להפיץ "מידע" כוזב, לאייר קריקטורות בעלות גוון אנטישמי, לייצר "סאטירה" שכולה הסתה מזוככת. בתוך הסחי הזה הם מקיימים את מדורת השבט החולה הזה, שלמרבה השמחה, הולך ומתכלה.
לא מאבי גבאי הנ"ל ניוושע. כאמור בפתיח, אינני מאמין לאף מילה שלו (אגב, לחוסר אמון זה ולא רק מצדי זוכים רוב רובם של הפוליטיקאים בישראל. האמינו לי, הם הרוויחו יחס זה ב"יושר"...). אלא שדבריו כפי שהם מובעים לאחרונה משמשים זרז לשונאינו ה"מסורתיים" מהשמאל שהתנתק ממורשת עמו לשלוף ציפורניהם ולחשוף את התיעוב אותו הם חשים ליהודים חלוצים, ישרי דרך ובעלי מסירות נפש לארצם, לעמם ולתורתם. עבורנו זו הזדמנות להיווכח (שוב) מי לנו ומי לצרינו.
