היום אתם רואים אותנו, הזקנים, מתניידים על כסאות גלגלים, פשוטים ומשוכללים, מסתייעים בהליכון או במקל, לא תמיד זוכרים את מה שצריך, לא שומעים היטב או בכלל לא, נעזרים במטפלת או מטפל כדי לדאוג לכל צרכינו ולשמש לנו בני לוויה צמודים. רואים ומתמלאים רחמים על מצבנו הפיזי, אבל אתם שוכחים דבר אחד פשוט: הגוף שלנו הזדקן וכמעט יצא מכלל שימוש אבל המוח עודו נושא בקרבו בבירור מוחלט את זיכרון הימים הרחוקים ההם כשהיינו צעירים.
אנחנו זוכרים את המלים של השירים ששרנו בנערותנו. אנחנו מתגעגעים אל כל הבחורות ההן שאחריהן רדפנו מבלי לדעת בדיוק מדוע. אנחנו זוכרים בהנאה רבה כיצד ייצרנו אתכם בחיקה הלוהט של אמכם היפה והטובה. לא שכחנו את הדאגות הכבדות שהעמסנו על עצמנו בעת שירותכם בצבא ואנו חששנו ללא הרף שמא יקרה לכם דבר רע. אנו עדיין זוכרים את השמחה שהשתררה במעונכם כאשר "הבאתם" לנו נכדים ולפעמים גם נינים, אם הארכנו ימים די הצורך.
יחד עם הזיכרונות הנושנים האלה אנחנו ניצבים ממש תמהים ופעורי פה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות שאל תוכן נולדתם. לפעמים נדמה לנו שאת הניידים החכמים להפליא שלכם, אתם מביאים אל העולם כבר בעת לידתכם, כאילו נוצרו ברחם אמכם יחד אתכם. אתם מתקשרים אליהם בשפתם והם אתכם בשפתכם. את התופעה הזו אנחנו לא מבינים וכנראה גם לעולם לא נבין אף כי אתם משתדלים להסביר לנו שוב ושוב, לפעמים בחוסר סבלנות.
אנחנו חושבים לעתים מזומנות על סוף הדרך. רק לעתים רחוקות אנחנו משתפים אתכם בהרהורים הסופיים האלה ואתם אף פעם לא שואלים. לא על מה שהיה ולא על מה שצפוי שיהיה. חבל לנו שאינכם מעוניינים לדעת מה היו קורותינו כיוון שזיכרון מעשינו הוא חלק מההיסטוריה שלכם ושל משפחתכם.
דבר אחד אינו ניתן לשינוי בתהליך המוזר הזה הקרוי "חיים" והוא הסופיות. בדרך הטבע אנחנו נגיע לפניכם אל קו הסיום של המרוץ. אבל הסירו דאגה מלבכם, אותו סוף פסוק ממתין גם לכם. בסבלנות רבה.
הזיכרונות הפרטיים שלנו ייעלמו מן העולם כאשר גופנו עטוף התכריכים הצחורים ייטמן בחשכת בור הקבר, אלא אם כן אתם תישאו אותם בזיכרונכם, כאות וכסימן לכך שפעם היינו קיימים.
