הדלפות מתוך חקירות המשטרה הדלפות מתוך חקירות המשטרה - מחד הן חמצן לעיתונאים ומאידך הן חומר רעיל ומזיק לחקירות. זה מהווה שיבוש ופוגע במטרת החקירה. ההדלפות הן כמו מחלה אוטואימונית, לאמור: פוגעות במערכת החיסונית של החקירה, מזהירות עדים פוטנציאליים, מבריחות ראיות חיוניות, ולפעמים מחסלות כליל כל אפשרות להגיע לחקר האמת. כבר שנים רבות נלחמים בתופעה הקלוקלת הזאת שמזיקה לחקירות וכל האמצעים שנוסו עד עתה לא הועילו. העיתונאים חוגגים מההדלפות ולכן הן מעודדים את התופעה. זה מועיל להם מקצועית, מקדם את מעמדם וקידומם והם מנצלים את העובדה שיש חוקרים, פקידי ממשל ובעלי משרות בכל תחומי החברה, שיש להם אינטרס אישי, פוליטי, עסקי, נקמני, תסכול, כשלון, ורצון לשנות או להפיל משטר והם משתמשים בהדלפות כדי לעורר מהומות ודיונים ציבוריים. הדלפה כאמצעי לא תמיד פסולה. אם ההדלפה באה כדי להצביע על שחיתות אישית או ציבורית שמנסים לטייח ולהסתיר מעיני הציבור זה לגיטימי. אם ההדלפה באה כדי להזהיר את הציבור מאסון אקולוגי שמנסים להסתיר זה טוב. כלומר, יש הדלפות חיוביות ויש הדלפות מגמתיות והן הפסולות. ההדלפות הגדולות בהיסטוריה היו של מסמכי סנודן, ואתר ויליקיקס שמחד הזהירו על פעולות ממשלתיות סמויות אך גם גרמו נזק לא קטן מבחינה ביטחונית. מסקנה יש מגבלות בהדלפות, מידתיות ובעיקר כדאיות. וכן לא לשכוח בקטגוריה זו את ווטרגייט שהביאה לראשונה להתפטרות נשיא באמריקה.
הדלפות ותוצאותיהן: "ההדלפות" מצד המשטרה, הסנגוריה והפרקליטות, הפכו "להצפה" ואם הסכר לא יתוקן וההדלפות לא יבלמו ניתן יהיה לוותר על בתי המשפט ומערכת המשפט. עקרונות בסיסיים כמו - "חזקת החפות" - וחוק יסוד
כבוד האדם וחירותו נרמסים בריש גלי.
"שפיטה על-ידי העיתונות והציבור היא מבוא מסוכן ל"משפטי שדה" לנבחרי ציבור ומנהיגיו. בחקירות אולמרט ההדלפות - עברו כל גבול והפכו את החקירות והחשדות לקרקס מבזה. העיתונות והתקשורת מלבים את האש ומנפחים אותה.
המצב כיום, נכון לכתיבת שורות אלה, שהחקירות והחשדות נידונים במעין פרוצדורה של "קדם משפט" על-ידי העיתונות והציבור. ואם יגדיר זאת מישהו - כ"משפט שדה" על-ידי העיתונות, לא תהיה זאת הגדרה מוגזמת.
עלי לציין ולהדגיש - אין מדיניות רשמית של "הדלפות", אבל מאחר שהגופים האחראיים אובדי עצות, לא מתפקדים, ולא נוקטים בסנקציות, הנושא הפך ל"פרוע" ואיש איש על דעת עצמו "מדליף" כראות עיניו. כל אחד ומטרותיו עמו.
היועץ המשפטי ל
ממשלה (דאז)
אליקים רובינשטיין, יצא בזמנו למאבק נגד התופעה השלילית, אך לא הצליח לבלום אותה וכך גם הבאים אחריו עד היום.
העיתונות והתקשורת על כל אגפיה משחקות כאן תפקיד מרכזי וחיוני, בהבאת "ההדלפות" לידיעת הציבור, בהעצמתן, בליבוי האש הבוערת ובהפיכתה ללהבה ציבורית, תוך רדיפה אחר רייטינג, תחרות בין ערוצים ובין העיתונים, וכל זאת על חשבון הנחקרים וחמור יותר מערכת אכיפת החוק.
"ההדלפות" המאסיביות, לפעמים אונ-ליין, ממוטטות את אבני היסוד של מערכת אכיפת החוק, מערכת המשפט, ומרוקנות מתוכן את העקרונות הבסיסיים, עקרונות הברזל של משפט הוגן, של חזקת החפות ופגיעה אנושה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והם נרמסים בראש חוצות - ואין זועק ואין מונע ואין עוצר.
כבר היו "הדלפות" בעבר בעלות אופי מגמתי, אידיאולוגי, פוליטי, אישי וכו'. (הבולט ביניהן - ההדלפה של הפרקליטה עו"ד גלאט-ברקוביץ בפרשת חיקור הדין של שרון). ראה את פרשת דרעי, בראון-חברון, חקירת נתניהו (בנושא ההובלות והמתנות), חקירת
צחי הנגבי, חקירת הנשיא לשעבר קצב, תיק רמון (בנושא - מחלת הנשיקה), בהם נחצו כל הקווים. גם בחקירת אולמרט היו חריגות קשות בתחום זה.
אני לא מאשים את העיתונות - הם למעשה עושים את מלאכתם ומביאים לציבור את המידע והעובדות שהם מצליחים לדלות ממקורותיהם, למרות שניתן לדרוש יותר בקרה ואיפוק מצד העורכים, אבל הם מקבלים "גחלים לוחשות", מוסיפים רוח וצבע טרי ועושים "מנגל" עם נבחרי הציבור הנחקרים. הסימביוזה בין העיתונות לחוקרים מדליפים צריכה להדאיג את מערכת אכיפת החוק.
כמובן שיש גם "אתרוגים", שאליהם מתייחסים בזהירות ובכפפות משי. בזמנו זה היה אריק שרון בתקופת ההינתקות, שבמהלך זה התאים באידיאולוגיה לרוב המבקרים שלו בעבר, הם התכופפו ושמרו עליו שלא יצטנן. לאמור, לעיתונאים ולעיתונים יש אג'נדה והם מעלים, מורידים, תוקפים ומבקרים פוליטיקאים בהתאם לתפיסת עולמם ולרצונותיהם הפוליטיים.
לעומת זאת,
בנימין נתניהו, נשפט ברותחין כשיצא לאנגליה בזמן המלחמה, ונהנה מפינוקי יתר במלון, בכביסה ובפן. בלהט הדיווח שכחו לציין שנתניהו נתבקש על-ידי משרד החוץ לצאת ללונדון בזמן מלחמת הלבנון השנייה, כדי להסביר את מדיניות ישראל ומטרות מלחמתה. שכחו להדגיש שנתניהו הוא מסבירן ונואם עבור ישראל מס' 1 היום במערכת, שבמהלך שלושה ימים קיים כ-50 ראיונות, מפגשים + קשר עם הקהילה היהודית וצמרת הממשל האנגלית. דבר שלא נראה לי שנציג אחר מסוגל לעשות בכמות ובאיכות.
ולהלן דירוג ההדלפות לפי שיטתי: א. הדלפות שוליות, למטרות קבלת כותרת בתקשורת, שאינן מזיקות במיוחד, אבל עושות רעש זמני לגוף מסוים כמו, משטרה, מע"מ, מכס, פרקליטות.
ב. הדלפות חיוביות - כגון: דיווח על פעולות המסכנות את שלום הציבור, את החברה, על שחיתות מוסדית ציבורית ופרטית, לרבות הברחות, זיופים וכו'.
ג. הדלפות אסורות - על-פי כל קנה מידה מוסרי חברתי, משפטי וביטחוני. זה כולל אינטרס פוליטי, אידיאולוגי, כדי להשיג שלטון או להפיל שלטון, תמורת כסף או טובות הנאה, קידום אישי.
ד. הדלפות - במסגרת תרגילי חקירה מאושרים על-ידי צמרת המשטרה והפרקליטות.
לסוג זה ניתן לייחס - הספקת מידע שגוי כגון: עיתון מודפס במיוחד (בעותק אחד) עם מידע על מעצר חשודים וביניהם "עד-מדינה", או משתפי פעולה עם המשטרה וכד'. פרסום ידיעה והפצתה בין גורמי משטרה ועבריינים על ממצאים מסוימים, שימוש במדובבים או כד'.
ה. הדלפות מבית משפט, ממזכירות, ממתמחים. לסוג זה ניתן לשייך מקרים של קשרים עם מזכירות בתי משפט, מתמחים ואפילו שופטים שמעוניינים שפסק הדין שלהם או החלטה ספציפית יקבלו פרסום ושמם יוזכר לעניין קידום ואגו.
הפתגם הערבי החכם - המהירות מהשטן, בכל הקשור להצהרות המשטרה, מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. הבעיה היא שהם עדיין לא הפנימו את הבעיה ולא למדו אותה.
