טקסט תרבותי? לא סוד הוא שהגישה החילונית אל התנ"ך היא כאֶל טקסט תרבותי-ספרותי, לשוני והיסטורי. אולם, עם כל הכבוד לגישה זו, אי-אפשר להתעלם מריבוי המצוות המעשיות המככבות בו - וּבראשן עשרת הדיברות, שבת, מילה וכשרוּת המַקנים לספר הספרים משמעות דתית מובהקת ואת קדושתו.
יתרה מכך, לא אחת החילונים נוהגים לצטט באופן סלקטיבי מצוות הקרובות לליבם, ותומכות בדיעותיהם, בעיקר, איך לא, מהתחום החברתי. אבל מה עם שאר המצוות? אותה תורה שציוותה לא לגנוב ולא לרצוח, ציוותה גם לשמור שבת ועוד. ואותה תורה שציוותה על אהבת הגר, ציוותה לא פחות, ולפעמים באותו פסוק, "מצווה אחת תהיה לכם לאזרח ולגר". אז מה פשר סלקטיביות זו או ציטוט חצאי מצוות?
מהפכה מבורכת ראוי לברך על מהפכת העישון בצה"ל. יש לקוות כי התוכנית הכוללת בצד איסור מכירת סיגריות בבסיסים, וצמצום פינות עישון, גם קמפיין מוּדעוּת וסדנאות גמילה מעישון, תוביל בהחלט לתוצאה הרצוייה - הפסקת העישון. וּבכך כושר הלחימה וּבריאותם של החיילים לא ייפגעו, והם יימנעו מעישון בעתיד.
טוב שהגמילה נעשית בתחילת דרכם של החיילים כמעשנים צעירים, לפני שהעישון יהפוך להרגל ולטבע שני. מה עוד, כפי שפורסם, 18% מהחיילים מתחילים לעשן בצבא. במקום העישון המזיק, עליהם לאמץ דרכי התמודדות עם לחצים בכלים יעילים וּבריאים (דוגמת הרפייה, דמיון מודרך וכדומה).
ראוי שהמודל להפסקת עישון של צה"ל יורחב וייושם גם במקומות עבודה, בקמפוסים וּבישיבות וכמובן, איך לא, בקרב הנוער. וּבא לציבור המעשנים גואל.
מעלילות עיריית ירושלים חלם כבר כאן. בעיריית ירושלים. כן, כן. פתאום קם אדם, וּמגלה שמסטטוס של דייר שכיר הפך, בִּמְחִי החלטה שרירותית של העירייה, לבעל הבית (אתם קוראים נכון). בלי שום מסמך? בלי אישור טאבו? כן. מסתבר שבתיאטרון האבסורד של העירייה כבר אין הפתעות (לתשומת לב היועץ המשפטי).
עד כאן מערכה ראשונה. ועכשיו לסאגה הבלתי נגמרת. כי כדי להסיר את הבעלוּת המפתיעה מהדירה, המחייבת את הדייר הקטן בתשלומי ארנונה בלי הפסקה, הוא נדרש להמציא מסמכים ואישור טאבו שאין לו, כמובן. האם אין חובת הוכחת הבעלוּת חלה על העירייה, זו שבקלוּת בלתי נסבלת, רשלנית וּבלתי חוקית רשמה את הדייר כבעל נכס?
ואגב, מישהו באגף הגבייה של הארנונה יכול להסביר איך, במַטה קסמים, רחוב הרידב"ז הופך להיות רחוב חגיז? כך שאֶת הודעת התשלום היחידה תקבל, כמה מפתיע, דרך הבנק, שבו עוּקל חשבונך. גם זה מעלילות העירייה והתנהלותה השגוייה.
בחיוך מיוחד פאדיחות הן נחלת המין האנושי, ואין אדם שלא התנסה בהן במהלך חייו. אם פאדיחות של רבים הן 'חצי נחמה', הרי זו מוּגשת לאדם (מִבְּלי לחדש דבר) על מגש הכסף של ניסוי וּטעייה. כי אם לא טועים - לא עושים, ואם לא מִתְפַדְחִים -לא לומדים.
מטֶבע הדברים, ברוב הפאדיחות מדובר בזוּטוֹת וּבאירועים קטנים, ועל כן בסביבה הרלוונטית הן נשכחות מהר. אך בעיני מי שזה קרה לו, מדובר במשהו משמעותי וגדול. ועל כן הן לא אחת נחרתות בזיכרו - אם בגלל המבוכה, אם בגלל שזה היה מצחיק, ואם בגלל תגובת הסביבה. עם זאת, אין ספק שממרחק השנים והזמן ההתייחסות האישית אליהן היא סלחנית ורכה יותר, ואפילו מסוגלת להעלות חיוך של הומור על השפתיים, וכך גם, יש להניח, אצל ציבור הקוראים המחייך בנימה אירונית למקרא הדברים.
ללמדך על הפער שבין ההתרחשות האוביקטיבית לגישה הסוּבייקטיבית, וכי הכל עניין של פרשנות.
פסוקו קַבלו את היישוב החדש: די למחנק במִגרון
ד"ש מדאעש: חָמָ"ל בלי חֶמלה
היורֶה: מָטָר על מֶטֶר
התפטרות גלאון - היוֹ"ר היורָה: הטילה פִּצְצַת זהב(ה)?
גישה תרבותית לתנ"ך: מִקְרַע
בקטנה - כי גוּר א(ו)רי(ת) אַתְּ
תורמת הכליה -גוּר לְךָ: במותה ציוותה לאביה את החיים
המאבטח שגנב משופטים: מי ישמור על השומר?
