הארי טרומן שמונה לנשיא ארה"ב אחרי מותו הפתאומי של הנשיא פרנקלין רוזוולט, יכנס להיסטוריה האנושית כמי שהחליט להטיל את פצצות האטום, לראשונה בתולדות האדם, על הירושימה ונגסאקי ובכך הביא אל קיצה את מלחמת העולם השנייה. טרומן היה נשיא מזן שונה ועל כך זכה להערכה גדולה גם אחרי פרישתו, אבל את גדולתו האמתית ניתן להבין על-פי התנהגותו לאחר תום כהונתו, התנהגות צנועה שכזו כנראה כבר לא נזכה לראות בימי חיינו, לא בארה"ב וגם לא בישראל. בימים אלה "מי שהיו" ראשי מדינה דואגים מאוד לקידום ענייניהם הפרטיים, אם בכתיבת ספרים בתמורה למקדמות גבוהות, אם בהרצאות תמורת סכומי עתק, אם כיועצים "אסטרטגיים" או בתור "פותחי דלתות" בשכר.
הנכס היחיד שהיה בבעלות טרומן ביום מותו היה הבית שבו התגורר באינדפנדנס מיזורי, שבו שכן יחד עם אשתו בס, כל ימי חייהם, פרט לזמן שמעונם היה בבית הלבן. את הבית הזה לא קנו. בס ירשה אותו מאמה ואביה. בתקופה שבה כיהן טרומן בקונגרס, לפני שנבחר לסגן הנשיא, הוא שילם מכיסו עבור הבולים למכתבים ששלח בתוקף תפקידו ונהג ללקק את הדבק על צדם האחורי. עם פרישתו מהנשיאות ב-1952 כל הכנסתו הייתה מהפנסיה השנתית בסך 13,507 דולר בעבור שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, בה שירת כקצין שפיקד על סוללת תותחים.
לאחר השבעתו של הנשיא אייזנהאואר נסעו הארי ובס לביתם כשהם נוהגים ברכב בעצמם, ללא ליווי של השרות החשאי. כאשר הציעו להארי לכהן במשרות פרטיות בשכר גבוה הוא סירב והסביר כך: "אתם לא רוצים אותי. אתם רוצים את התואר של הנשיא והוא לא שייך לי. הוא שייך לעם האמריקני ואינו למכירה".
מאוחר יותר, ב-1971, כאשר הקונגרס התכוון להעניק לו את מדלית ה
כבוד לכבוד יום הולדתו ה-87 הוא סירב לקבל את העיטור והסביר את סירובו במלים הצנועות האלה: "אינני סבור שעשיתי דבר מה המצדיק עיטור כבוד מטעם הקונגרס או מצד כל גורם אחר".
נשיאים אמריקנים שכיהנו אחרי טרומן צברו הון רב לאחר תקופת כהונתם תוך ניצול העובדה שהיו נשיאים והליך התעשרות זה כבר הפך לנורמה. אבל טרומן, כל עוד היה בחיים, לא שינה את דעתו. הוא גם לא חשב שלהיות נשיא זה כבוד גדול. לעתים, כאשר דיבר בציבור על שירותו כנשיא נהג טרומן לספר כך: "בצעירותי חשבתי לעצמי מה אעשה בחיי. בחירתי הייתה להיות נגן פסנתר בבית בושת או פוליטיקאי. ואם לומר את האמת בקושי יש הבדל ביניהם".
