במאמר נהיר וברור שפורסם בעיתון
הארץ בסוף השבוע ("על המציאות") מלמד זאב. ב. בגין קטגוריה נגד עיוורונם של אלה הטוענים שיש סיכוי להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים. הפעם, בחר בגין לעסוק בסוגיית זכות השיבה בטוענו כי אין כל סיכוי שבעולם שהפלשתינים יסכימו על וויתור זכות השיבה, לא כעיקרון ולא כמודוס אופרנדי. לדידי בדין, אין כל טעם לעסוק במספרי הפליטים שישראל תהיה מוכנה להשלים עם חזרתם כי מבחינת הפלשתינים המשוואה פשוטה: הכל או כלום. בגין מאזכר בראשית מאמרו את מספרי הפליטים שעלו לחלל האוויר במשאים ומתנים קודמים או הערכות של מומחים. אין חצי הריון. וכך בגין כותב בגין: "אבל אין טעם בוויכוח מגוחך על המספרים, כל עוד לא התמלא תנאי מוקדם והכרחי. לפי אריאלי תידרש "הסכמה על נוסח משותף לגבי הנרטיבים של סוגיית הפליטים" (הארץ 4.10). אבנרי, שעבר קילומטרז' מרשים בשיחות עם אנשי אש"ף, מבין היטב מהו הנוסח הנדרש: "את העיקרון אי-אפשר לשלול. הוא שייך לפליט היחיד. הוא מעוגן בחוק הבינלאומי. הוא קדוש. כל הסכם שלום עתידי יצטרך לכלול סעיף המאשר שישראל מקבלת באופן עקרוני את זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם.
אין מנהיג פלשתיני שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שלא יכלול סעיף זה". אכן כך, אבל אין מנהיג ישראלי שיהיה מסוגל לחתום על חוזה שכן יכלול סעיף זה. ואם ייעדר הסעיף מן ההסכם, לא יוכל אש"ף להודיע על קץ תביעותיו".
בגין צדק לחלוטין. אלא שגם איש ערכי כמו בגין אינו מתייחס לחלק השני של המשוואה. נכון, אף מנהיג ישראלי לא יסכים שזכות השיבה של הפלשתינים תיקבע בהסכם כלשהו. ומה עם זכות השיבה של היהודים לכל מקום על פני ארץ ישראל? האם ישנו סיכוי ממשי שהממשלה הנוכחית או ממשל ימנית דומה לזו של היום תסכים לפתרון אחר זולת יישוב הארץ כולה? לא. בגין לא עוסק בשאלה זו על-אף העובדה שהמדובר בחלק חיוני ובלתי נפרד מפתרון כלשהו בעתיד. יש לומר ביושר שהמנהיגות הישראלית כיום ורוב אזרחי ישראל אינם מוכנים להגיע לפתרון מדיני כלשהו שללא יכולות שליטה ישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. יש אפילו המרחיקים ודורשים לחזור למציאות שלפני פינוי היישובים בעזה. ולא רק הימין הממוסד טוען זאת. לפי הציטוטים בתקשורת, מנהיג
המחנה הציוני,
אבי גבאי, הצהיר בראיון טלוויזיוני את הדברים הבאים: ""למה צריך לפנות אם אתה עושה שלום? הדינמיקה היא לאו-דווקא נכונה. אם אתה עושה שלום אז אפשר למצוא פתרונות שלא מחייבות פינוי". ואם לא די בכך, הכריז גבאי אשר נשאל האם לא כדאי לבחור ב"מקור", היינו נתניהו ולא בו: "יש פער עצום בין מי שלפחות רוצה להגיע לשלום לבין מי שלא רוצה להגיע לשלום". אלא שבגין טוען שגם מי שרוצה וגם מי שאינו רוצה להגיע להסכם עם הפלשתינים, לא יוכל לעשות זאת בגלל היעדר כל אפשרות, עתה או בעתיד, שמנהיג פלשתיני יוותר על זכות השיבה והשלמה עם קיומה של ישות מדינית יהודית וציונית בארץ ישראל. משמעות הדבר היא שאין כל שוני בין ימין ושמאל בישראל באשר לגמר הסכסוך בין ישראל לבין הפלשתינים. יש בקביעה זו דטרמיניזם מובהק. אם נסכם עד כה, הרי שלא בימין ישנם מנהיגים המוכנים להגיע להסכם שלום וגם לא בשמאל-מרכז אין מי שמסוגל, לפי בגין, להגיע להסכם שלום. המסקנה האחת והיחידה היא שהסכסוך הזה הוא נצחי.
אם נקבל את הקביעה הדטרמיניסטית הזו הרי ההיגיון מוביל למסקנה חד-משמעית נוספת: שני פתרונות יחידים עומדים על הפרק: המשך המצב הקיים או לחלופין סיפוח כל שטחי יהודה, שומרון ועזה לישראל. דה-פקטו, אין הבדל בין שני המצבים: במרחב שבין הים לירדן תשכון לבטח מדינה דו-לאומית. האם תהיה זו מדינה דו-לאומית שבה שני הלאומים יהיו שווי זכויות ומעמד אזרחי, ובכך המדינה הציונית תחוסל, או שמא תהיה זו מדינתם של היהודים השווים יותר מהערבים, זו שאלה שלא בגין במאמרו ולא אחרים רוצים לגעת בה. לעניות דעתי, המצב הנוכחי של מדינה דו-לאומית דה-פקטו ואולי חלילה מדינה דו-לאומית דה-יורה, הוא מצב קטסטרופלי. בשני צדי המתרס מובילים מנהיגים משיחיים המודרכים על-ידי אידאולוגיה קיצונית שעלולים להוביל את כולם לאסון.
אם נגזר עלינו להתמודד עם הנהגה פלשתינית כפי שבגין מתאר אותה, והוא צודק למדי, אין ברירה אחרת אלא שישראל תיזום מהלכים מדיניים שיובילו להיפרדות מן הפלשתינים, קרי אנו כאן והם שם. מדינת ישראל תוכל להתמודד עם כל איום ביטחוני גם אם בינה לבין הפלשתינים יחצוץ גבול כזה או אחר. הפלשתינים אינם מהווים, ולא יהוו בעתיד הנראה לעין, איום קיומי על ישראל.
כל אלטרנטיבה אחרת זולת ההיפרדות מן הפלשתינים תהיה גרועה הרבה יותר עבור ישראל. מדינה דו-לאומית מהווה סכנה קיומית ממשית עבור היהודים בישראל. היפרדות מן הפלשתינים לא. אז לפני שמתווכחים מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, צריך להכיר בעובדה שעדיין זו ולא זו נולדו.
