המונח "הדתה", יציר השיח הציבורי הנמשך, אשר זכה אף להכרת "האקדמיה ללשון העברית", מופיע לאחרונה בהקשרים מעוררי-מחלוקת, המשלבים - במעין תגובות-נגד - מושגים שליליים דומי-צליל, עד כדי "הדחה" ו"הסתה". נראה כי הגיעה העת לבחינה הדדית של הנושא, ולבחינה עצמית של כל צד "מעורב", כדי שכוונותיהם החיוביות ביסודן של בעלי-יוזמה מוסדיים, לא יהפכו למקור של תוצאות פוגעות ולנזקים אשר יקשה לתקנם.
זאת ועוד, ואולי מעל לכל: מפעל-הדורות האדיר, הבא בגדר "מסורת ישראל" - תוכנו וכוחו עמו להעצמת הפרט והציבור ולקירוב לבבות בישראל; אך זאת - בדרכים המשלבות חשיבה והתחשבות, תוך פנייה אל השכל ואל הרגש גם יחד, אל מול ציבור האמון על הגיון ועל הגינות, אשר סולידריות חברתית ולאומית היא ביסוד קיומו והתנהלותו. אין להתעלם ממציאות ישראלית מבורכת זו, וודאי שאין לשבשה בצעדים מעוררי-מחלוקת, במקום לנצל את יתרונותיה על-ידי גישה מעשית וגמישה, המתאימה את צעדיה לציבור-היעד, לאופיו ולעקרונותיו.
קהל-היעד והשלכות מאפייניו כבר במקורות מצאנו, כי חכמינו, זכרם לברכה, נתנו מקום של
כבוד לקהל-היעד של פסקי-ההלכה, ובחנו את השלכות מאפייניו בגישה מציאותית ומעשית. כך, למשל, אומץ הכלל הגדול שהניח ר' יהושע בן-חנניה (מגדולי התנאים לדורותיהם) על-אף התוצאות הקשות של חורבן הבית השני ועל אף האיסורים שנתבקשו מהן, ולפיו "אין גוזרים על הציבור גזרה, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה." כך, למעשה, גם האימרה התלמודית, המודעת לכוחו של נוהג מושרש בקרב הבריות, אף אם הוא שגוי ביסודו: "שבשתא, כיוון דעל - על" ׁ(בבלי, "בבא בתרא" כ"א, ע"א). והדוגמאות הנוספות בדברי חז"ל - רבות מספור.
גם אם בימינו אין מדובר בהלכות חדשות - יש מקום וצורך באימוץ גישתם של חז"ל, אף מטעמים מעשיים, המוכחים כבר מתגובות-הנגד שעלו מצד הציבור החילוני, שהינו קהל-היעד העיקרי לפעילות הנדונה כאן: אין לשכוח, כי הישראלי המצוי מתאפיין בהכרת הערך העצמי הגבוהה שלו, וכי הוא "איננו מוכן לצאת פראייר" - לא כלפי אחרים, ובמיוחד לא בעיני עצמו! עם זאת, אותו ישראלי המגיב בשלילה בוטה ונחרצת בעת נהיגה ברכב, כלפי מי שמנסה "לחתוך" אל מסלולו - יגיב לרוב בהבנה ובנכונות-סיוע אל נוהג-רכב הפונה אליו, לשם אותה מטרה, בסימן מוכר של בקשה ראויה ומכבדת!
"מציאות ישראלית" זו חייבה ומחייבת גישה תואמת גם בענייננו, במיוחד כאשר ערכי המסורת היהודית ונוהגיה מהווים ומתווים, ממילא, "עולם" מעניין ומועיל גם ליהודים המנהלים אורח-חיים חילוני "מובהק", אשר אף אם יהדותם באה להם בעקבות לידתם - היא מהווה חלק חשוב בחייהם ובזהותם, גם אם הם מגדירים עצמם כ"ישראלים", ואולי דווקא משום כך.
היהדות כמקור-העצמה של מאמיניה - כציבור וכפרטים גם אם כל הישענות של הפרט על אמונתו הדתית עשויה לשמש לו לחיזוק נפשי, דומה כי היהדות בולטת בייחודה בתרומותיה להעצמת היחיד והקהילה, אף מעבר לסיוע זמני או חלקי: לא זו בלבד שאין היא מציבה מול המאמינים עוצמה מגמדת של מבני-תפילה רבי-ממדים, אלא שמכלולים של מצוות ואמונות ביהדות מטפחים אצל המאמינים את הכרת הערך העצמית שלהם, הן כפרטים והן כציבור וכ"עם סגולה", ואף עשויים לשמרה באורח קבע.
בהקשר זה - אפילו מערכת הכללים והמצוות, הנוגעת לכבודם של נפטרים, משרתת את המטרה הנזכרת: כיבוד הנפטרים, גם לאחר הבאתם למנוחות, אמור להביא לכיבוד החיים, כמקל-וחומר; שמירת כבוד הנפטרים מעלה בעיני כל את ערך חיי האדם, אשר זכרו נשמר גם לאחר סיומם.
לא פחות מכך - מערכת המצוות והכללים הנוגעת לטהירות הפיזית של האדם ושל סביבתו הקרובה, כחלק מגדר "והייתם קדושים" (ראש פרשת "קדושים", ספר "ויקרא"); סדר שלם מששת סדרי המשנה מוקדש לנושא - סדר "טהרות": לא די בשמירת מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו; ישנן גם דרישות הלכתיות, אשר אדם מחויב לקיימן כלפי עצמו, למענו ולמען סביבתו.
אך לא רק מבחינות רחבות אלו עשויה היהדות לשמש מקור-העצמה של מאמיניה: נכסי-צאן-ברזל תרבותיים ורוחניים שיצרה ושימרה היהדות, לדורותיה, עומדים כמקור-גאווה לכל יהודי וכתרומה אפשרית לבני-אנוש באשר הם. על תרומותיו ועל מעמדו של ספר-התנ"ך אין צורך להכביר מילים; אך בכך אין די: כשני ל"ספר-הספרים" צריך להימנות מפעל-הדורות הנוסף של העם היהודי, הכולל את ששת סדרי "המשנה", עם התלמוד הבבלי רחב-ההיקף והתלמוד הירושלמי שבצדו (נוסחי התלמודים שבידינו מתייחסים לרובה של המשנה, אך לא לכולה). מה נעשה עד כה למטרה רבת-ערך זו?
חלקי האגדה שבמערך כולל זה (המשולבים בדברי ההלכה שבעיקרו) קובצו ברובם במפעלם הגדול של ביאליק ורבניצקי, ו"ספר האגדה" שיצא מתחת ידם (עם עריכה, פירושים והבהרות) תורם - זה עשרות שנים - לקירוב המקורות לציבור רחב של חילונים בישראל. לכך נתווספה, בתקופה האחרונה, עבודתו החשובה של הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), בהוצאת פירוש לתלמוד הבבלי, המסייע גם למעיינים החילוניים, שאינם אמונים על דרך הפלפול ועל קטעי הארמית שבמקור. אף הפלפול התלמודי, המשלב ומחדד חריפות-שכל, הינו "ערך" נילווה בפני עצמו, הזוכה לאחרונה להכרה ולהערכה, דווקא... בסין ובדרום-קוריאה.
בנוסף לאלה, ובדרגת חשיבות ותועלת מהמעלה הראשונה, עומדות חוכמת-החיים, הבנת נפש-האדם והתבונה המעשית של חז"ל - כשיעור מחכים ומועיל לכל. קובץ בולט ו"מוכן להגשה", בעניין זה מסכת "אבות" שבסדר "נזיקין", אשר אין בה דברי-הלכה, אף שלשונה צריכה לעתים הבהרות פרשניות, להבנת הטקסט למלוא עומקו ומשמעותו. כדוגמה מאלפת מתוך מסכת "קלאסית" זו, יכול לשמש מאמרו של התנא החריף (מחכמי ה"הגדה" של פסח), ר' שמעון בן-זומא, על ארבעת מרכיביו רבי העומק והחוכמה ("רביעיה" הראויה לשמש בסיס אף לסידרה טלוויזיונית של ימינו): "איזהו חכם? הלומד מכל אדם... איזהו גבור? הכובש את יצרו... איזהו עשיר? השמח בחלקו... איזהו מכובד? המכבד את הבריות...".
חוכמת-חז"ל, אשר ביטויה העיקרי במקורות הינו בתחום ההלכה, הניבה לא רק עקרונות-מוסר אלא גם עקרונות-משפט, אשר זכו להכרה גם במשפט העולמי של תקופתנו. דוגמה בולטת לכך היא עוולת ה"
רשלנות" בתחום הנזיקין, עם תרומתה הרחבה והנפוצה להגנתם המשפטית של בני-האדם (ושל התאגידים שהקימו) מפני פגיעה בלתי-מוצדקת של הזולת. חובת הזהירות מפני פגיעה בכל הנתון למסגרת הצפיות של תוצאות מעשה או מחדל, הוכרה במשפט האנגלי לראשונה בשנת 1932, בפסיקת הלכה עקרונית "חדשנית", הזהה... לפרשנות חז"ל לציווי שבתורה - "ואהבת לרעך כמוך": "את אשר שנוא עליך - לא תעשה לחברך" (בבלי, "שבת", ל"א ע"א).
גם בפסיקת בית המשפט העליון בעשוריו הראשונים שופטים בקיאי-גמרא (בראשם - השופט משה זילברג, ז"ל), ציינו לא אחת, כי לרעיונות משפטיים של המשפט האנגלי רב-המוניטין, לפיהם נתבקשה גם הלכה בישראל, כבר קדמו רעיונות דומים, ואף זהים, של חכמי-התלמוד!
יצויין עוד, כי חוכמת-חז"ל מתגלה גם בתחומים אחרים של מדע וידע; דוגמה מעניינת לכך היא מתחום האסטרונומיה גילוי מחזוריות תנועתם של כוכבי-השביט: תגליתו של המדען האנגלי היילי מהמאה ה-17, סייעה להרגיע את חששם של תושבי ארופה וצפון-אמריקה מהופעותיו ה"מאיימות" של כוכב-השביט רב-הרושם; היילי גילה, על סמך תיעוד-עבר היסטורי, כי הופעת השביט מופיעה במחזוריות קבועה של כ-76 שנה - תגלית-תחזית אשר נתאמתה לאחר מותו, במאה ה-18. ברם, מחזוריות-של-שביט, "לב" התגלית, מופיעה כבר בתלמוד הבבלי, אשר כחלק מתיאור-מעשה מפורט מתעד את דברי ר' יהושע בן-חנניה, שנאמרו מעל 1500 שנה קודם להיילי: "כוכב אחד לשבעים שנה עולה, ומתעה את הספנים..." (בבלי, "הוריות", י' ע"א).
"שלומי אמוני ישראל", הבקיאים במסורת ישראל ודואגים לשימורה, חייבים להציג לעצמם את השאלה: מה וכיצד ניתן עוד לעשות, כדי "להנגיש" צדדים ופרקים נבחרים ומועילים מן המקורות - לציבורים חילוניים, הן בארץ והן בקהילות בחו"ל ; בד-בבד, מתחייבת הזהירות מפני צעדים שאינם מתאימים לקהל-היעד הרחב ולמציאות חייו, כדי למנוע תוצאה הפוכה, חלילה.
אחריות מערכת החינוך - מול תלמידים במשפחותיהם ערכי-יהדות, מנהגי-דת ומסורת יהודית - מוטב כי יוצגו לציבור החילוני על דרך השלמה והרחבה של ידע ותודעה, ולא כמעין קורס-חובה של "נהיגה מונעת". במשנה-תוקף אמורים הדברים לגבי תלמידים במערכת חינוך-החובה, אשר בכוחה להכתיב תכני-לימוד לאלה הנתונים במסגרתה:
האחריות העומדת בבסיס "הסמכות החינוכית" הינה, בראש וראשונה, אחריות כלפי התלמידים כבני-אדם, ובשלב האקטואלי המדובר - כצאצאים צעירים להוריהם, וכל ילד/ה ונער/ה - כחלק ממשפחתם.
מי ששלח את ילדיו ללמוד בבית-ספר "דתי" - הסכים מראש לחינוך המסורתי הנהוג שם; אך משפחה יהודית חילונית, שילדיה מתחנכים במסגרת ה"ממלכתית" - לא תשלים עם תכני-חינוך העלולים ליצור פערי אמון, עד כדי משבר, ביחסי צאצאיהם עם משפחתם, על-רקע אורח-החיים החילוני בביתם! כפי שהורים כאלה, הגאים גם ביהדותם, לא יתירו לשום אדם (גם לא לקרוב או לידיד!) להציג את התנהלותם זו באור שלילי (אף אם "רק" בעקיפין או במרומז), קל-וחומר לא ישלימו עם הצגתה כעבירה על מצוות-הדת וכדי סכנת "ענישה משמים". ייתכן, אפוא, כי פעולות כאלה, ככל שננקטו מצד "מערכת החינוך" ולא יתוקנו בהקדם, יימצאו כחורגות מאותה "סמכות חינוכית", ואולי אף מסמכות כדין בכלל; במקרה כזה עלולים האחראים לעמוד בפני "התקפה" ציבורית (ואף משפטית), בטענת הפרה של חובות מחייבות שעל-פי דין, ולמצער - הפרת חובות ציבוריות ומוסריות, הן כלפי תלמידים והן כלפי הוריהם.
עם הכבוד לעבר - בתואם להווה בהנחה כמעט מובנת מאליה, לפיה ביסוד הפצת ערכי-יהדות ומידע על מצוות-יהדות אין משום כוונת "התקפה" על משפחות יהודיות המקיימות אורח-חיים חילוני, אלא מטרה חיובית של הרחבה מודעות וידע - יש מקום וצורך באימוץ גישה מתוקנת-מתקנת, ולו מטעמים של מעשיות ושל הגינות, כאמור בפרק המבוא לעיל.
בהקשר זה, ולצורך זה, ראויה ורצויה נכונות של גורמים מתאימים ומוסמכים, לבחינה של נושאים שכבר יצרו מחלוקות ציבוריות של ממש, וכדוגמה בולטת של השנים האחרונות - נושא "
הדרת נשים" בכלל, והיחס לשירת נשים בפרט; נכונות כזו תצמצם נזקים שכבר נגרמו, תמנע סכנת נזקים נוספים ומעל לכל - תסייע לתיקון תדמיתי של השמרנות הדתית-ההלכתית, המתקשה להתאים עצמה לשינויי המציאות המודרנית, ותחזק "גשרים" אל חלקים ניכרים של הציבור החילוני בישראל.
לגבי שירת נשים, הועלתה באתר זה ע"י כותב שורות אלה הצעה מנומקת, להגמשת הגישה המסורתית המחמירה, ולייחוס האמרה התלמודית הידועה של האמורא שמואל, למאפייני המצוקה המיוחדים של הזמן והמקום שברקעה - קול-אישה ברבים בערי-בבל של הימים ההם, סיכן אותה ואת מקורביה מול נוודי-מדבר שהציפו את יישובי-הקבע שם; כעדות התלמוד, שתי בנות של האמורא שמואל עצמו היו קרבן לחטיפת-שבי של סוחרי-אדם. בין היתר, אוזכרה במאמר נכונותם של חכמי-ההלכה להכיר בשינויי מציאות משמעותיים, כעשויים למנוע אפילו כיבוד מצווה שבתורה (בסוגיה שנדונה והוכרעה במשנה, "ידים", ד', ד'); וד"ל.
לכאן מתקשרת הסוגיה, הנובעת מהכלל החשוב שבמשנה, לפיו "אין בית-דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין" ("עדיות", פרק א' משנה ה').
"גדול במנין": גם אם ההרכב הרחב ביותר של בית-דין הוא של 71, כבסנהדרין הגדולה - אמור מנין של 71 רבנים, גדולי-תורה, להיחשב "גדול במנין" לגבי כל דברי-ההלכה שלא באו מהרכבה המלא של הסנהדרין ( כגון אמירתו הנ"ל של שמואל מנהרדעא - אמירה שלא נאמרה ע"י תנאים, ולא ע"י אמוראי א"י). ומדוע לא יוכל בית-דין כיום לדון בהרכב של 77, למשל?!
"גדול בחכמה": כעולה גם ממאמר מסכת "אבות" הנזכר לעיל ("איזהו חכם? הלומד מכל אדם....."), "חכמה" היא גם תוצאת ידע, שנלמד ונרכש; האם הידע הכללי, כל ידע מיוחד וכן ניסיון הדורות, אשר התווספו בתקופה רבת-היובלות שמאז חתימת המשנה והתלמודים, אינם אמורים להעמיד חכמים בימינו כבעלי חכמה גדולה אף יותר!?
מכל מקום: יחד עם דפי הגמרא המתאימים, הגיעה אולי העת להציג לקהל-היעד גם "דף חדש" של גישה מתקרבת ומקרבת, התואמת ליכולת רוב הציבור לעמוד בדרישות העבר המסורתיות, במציאות בת-הקיימא של ההווה.
