על-פי חז"ל שלמה המלך כתב את שיר השירים, משלי וקוהלת. מדובר בשלוש יצירות שונות מאוד אחת מהשנייה עם תובנות שונות לגבי החיים. המדרש מסביר את הקושי הזה בכך ששלמה כתב כל יצירה בתקופה אחרת של חייו – כשהיה צעיר חיבר שירי אהבה - שיר השירים, כשהתבגר אמר דברי חוכמה - ספר משלי, וכשהזדקן כתב את קוהלת - הכל הבל הבלים (התנא רבי יונתן, מדרש רבה, שיר השירים א, י).
השם שלמה לא מופיע כלל בספר קוהלת, אך לעומת זאת מופיע במשלי ושיר השירים. בפתח מגילת קוהלת מעיד הכותב על עצמו ועל מוצאו – דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. הכותרת 'מלך' היא מקור הסמכות של הכותב, העוצמה והאוטוריטה שמהם הוא שואב את הלגיטימציה שלו לחנך את העם באמצעות ספרו.
אבל מי באמת היה קוהלת? 1. קוהלת אומר שהוא בן דוד. זה יכול להשתמע גם כבנו הישיר של דוד (שלמה) אבל גם יכול להתפרש גם כמלך משושלת 'בית דוד'. כך היה מקובל בימים ההם לקרוא את שם המלך על שם המייסד של בית המלוכה, גם אם עברו מאות שנים ביניהם.
הסופר כותב: אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ. וכבר כאן נחשפת הבעיה. הניסוח מתייחס למלך בלשון עבר: "הייתי". המילה "הייתי" היא רמז מטרים שעוזר לנו לפענח את החידה. כשהמלך כותב את ספרו הוא כבר לא נמצא במעמד של מלך אלא במעמד של 'מלך לשעבר'. הוא עדיין חי אבל כבר לא מלך. מי יכול להיות המלך הזה? ברור שלא שלמה כי שלמה מלך עד יום מותו. המלך היחיד שיכול לבוא בחשבון הוא עוזיהו, שנאלץ לעזוב את כס המלכות בגלל הצרעת שבה לקה וישב 22 שנה ב'בית החופשית' במעמד של 'מלך לשעבר'.
2. קוהלת היה מלך מצליח מאוד עשיר מאוד שניהל חיי מותרות ותענוגות, ולצד זה היה מלך יוצר ומעשי מאוד – בנה בתים ונטע כרמים, גנים ופרדסים עם עצי פרי, בנה ברכות מים להשקיה. היה לו מקנה, בקר וצאן לרוב, עושר גדול מאוד. בדיוק באותם מילים מתואר גם עוזיהו בספר דברי הימים: הוא היה מלך כובש וניצח בכל מלחמותיו, בנה מגדלים-מצודות בירושלים, בנה מגדלים במדבר וחצב בורות מים רבים, היה לו מקנה לרוב בשפה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל כי "אוהב אדמה היה". היה לו צבא גדול מאוד מצויד בכלי מלחמה ושריון. עליו מספר הכתוב "ויצא שמו עד למרחוק, כי הפליא להעזר עד כי חזק" (דברי הימים ב כו, ד-כג). עוזיהו הוביל את הממלכה לאחת מתקופות השיא שלה.
3. קוהלת היה מלך שמח בחלקו, לא מנע מעצמו שמחה על כל מה שהצליח להשיג בחייו בכוחו ובחוכמתו. הוא מתאר תמונה אידילית, מאוד אופטימית ומלאת שמחת חיים, אבל, כל זה משתנה באחת: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל, כי מה היתרון לכל מעשיו של האדם שהוא עמל עליהם. מה גרם לשינוי הזה בהשקפתו של המלך? מסתבר שבשלב מסוים בחייו של קוהלת מגיעה נקודת המיפנה הטראגית, זו שהופכת את כל השמחה של המלך– לייאוש ודיכאון. המסקנה שלו היא שהחיים הם רק הבל הבלים. לכל מה שהוא עשה אין כל משמעות.
4. מהי נקודת המיפנה הזאת? נקודת המיפנה בחייו של עוזיהו הייתה הצרעת, זו שהפכה עליו את כל עולמו. ממלך כל יכול הוא הפך להיות מוקצה, ממלך כל יכול הוא נשלח לבית המצורעים, מנודה. מדובר אם כן בשתי תקופות בחייו של המלך – התקופה הטובה והתקופה הרעה כאשר נקודת המיפנה שביניהן הייתה ביום בו לקה עוזיהו בצרעת. מדובר במשבר גדול מאוד שהפך על פניו את כל חייו של המלך. המשבר שהפך אותו משמח למדוכא, מאופטימי לפסימי, מלך שרואה בכל עמלו שעמל עליו כל חייו - רק הבל ורעות רוח כי כל עמלו ונכסיו כבר אינם שלו. הוא הופך ממלך בהווה למלך לשעבר. "הייתי" מלך בירושלים, כך הוא מעיד על עצמו.
5. הצרעת – המקרא מעיד כי עוזיה לקה בצרעת, בגלל גבהות לבו. הוא העז לבצע את עבודת הפולחן לה' בבית המקדש, במקומם של הכוהנים שזה היה תפקידם עוד מימי משה. וכך מספר ספר דברי הימים: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּיהוָה אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל יְהוָה לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה שְׁמוֹנִים בְּנֵי-חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת (דברי הימים ב כו, טז-יט).
מסתבר, שההסבר של הסופר המקראי לצרעת של עוזיהו היה – גבהות לב ולקיחת מקומם של הכוהנים בעבודת הקודש לה'.
6. אבל, יש הסבר אחר. כידוע, בתקופת עוזיהו היה 'הרעש הגדול', רעידת אדמה גדולה מאוד שהרעידה את כל ארץ ישראל. עדות לחורבן של רעידת האדמה מתקופת עוזיהו קיימת עד היום, בחפירות הארכיאולוגיות בשכבות חורבן מהמאה ה-8 לפנה"ס שנערכו בחצור, לכיש, גזר ועוד. מדובר באירוע רחב טווח שאירע לא רק בירושלים אלא בכל רחבי הארץ מהצפון ועד הדרום. החוקרים מתארכים את רעידת האדמה ל-760 לפני הספירה.
על רעידת האדמה שהתרחשה בתקופת עוזיהו מעיד הנביא עמוס: דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ (עמוס א, א).
גם הנביא זכריה מעיד על הרעש בתקופת עוזיהו: וְיָצָא יְהוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה. וְנַסְתֶּם גֵּיא-הָרַי כִּי-יַגִּיעַ גֵּי-הָרִים אֶל-אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבָא יְהוָה אֱלֹהַי כָּל-קְדֹשִׁים עִמָּךְ. (זכריה יד, א-ה).
גם הנביא ישעיהו מזכיר את הרעש: עַל-כֵּן חָרָה אַף-יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים (ה, כה). וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח: כִּי-אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה, הָאָרֶץ; פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ. נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר, וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה; וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ, וְנָפְלָה וְלֹא-תֹסִיף קוּם (כד, יח-כ). הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד...מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת תִּפָּקֵד, בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל; סוּפָה, וּסְעָרָה, וְלַהַב, אֵשׁ אוֹכֵלָה (כט, א-ו)
לאירוע של רעידת האדמה הייתה השפעה אדירה על הנביאים, שראו בו יד ה'. זו הסיבה שבתקופת עוזיהו מתרבים הנביאים בעם: הושע, עמוס, זכריה (הראשון), מיכה וישעיהו. בממלכת ישראל גם עודד ויונה הנביא.
7. נראה שלאירוע של רעידת האדמה הייתה השפעה גורלית גם על עוזיהו. הוא לקה בצרעת. על-פי התנ"ך, הצרעת היא שם משותף למחלות עור שמתבטאות בפריחה בולטת על העור. אחת מהמחלות האלה היא פסוריאזיס, הידועה בשמה העממית "ספחת", מחלת עור כרונית לא מדבקת. היא מתאפיינת בקשקשת כסופה על עור אדמומי מלווה בגרד ומופיע בדרגות חומרה שונות, מנקודות אחדות עד כדי כיסוי אזורים שלמים של עור הגוף בשכבה עבה מאוד. על-פי הידוע לנו היום פסוריאזיס היא מחלה אוטואימונית (שבה הגוף תוקף עת עצמו), שעוברת בתורשה, ובדרך כלל קיים טריגר שמביא להתפרצותה. אחד הטריגרים העיקריים להופעת הספחת הוא סטרס – לחץ נפשי גדול, טראומה חזקה, עקה ומצבי דחק. זו מחלה פסיכוסומטית והכוונה היא שיש השפעת גומלין בין הגוף לנפש. המחלה שכיחה אצל יהודים.
על-פי התורה, הצרעת היא נגע המטמא את האדם שלקה בו. הנגע מטמא גם את הבית, הכלים, הבגדים והאוכל, כל דבר שהאדם המצורע נגע בו או התקרב אליו. לכן, צריך להרחיק את האדם מהחברה, לבודד אותו ולהוציא אותו מחוץ למחנה. כך קרה גם לעוזיהו. הוא הוצא מבית המלך והועבר אל 'בית החופשית', מבודד מחברת בני אדם בריאים.
8. יוסף בן מתתיהו מספר על הנסיבות שבהן לקה עוזיהו בצרעת: עוזיהו חטא בגבהות לב וביהירות אחרי שעשה חיל בכל מפעלותיו כמלך. מרובה הצלחה הוא נכשל בזלזול במסורת. ביום חג חשוב, שחוגגים אותו בתהלוכות עם (ייתכן שהכוונה היא לחג הסוכות), לבש המלך בגד כהונה ונכנס לעזרת הכוהנים להקריב לה' על מזבח הזהב. עזריהו הכהן הגדול והכוהנים בבית ה' ניסו לעצור בו היותר ועבודה זו הותרה רק לכוהנים בני אהרון. הוא כעס ואיים עליהם במיתה. עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע.
קרן שמש פגעה בפניו של המלך שהוכה מיד בצרעת. עוזיהו היה אז כבן 46 שנה.
נראה שיוספוס פלאביוס מקשר בין רעש האדמה שאירעה בישראל לבין הצרעת של עוזיהו. מרוב פחד, תדהמה ולחץ נפשי עצום – עוזיהו לוקה מיד בצרעת.
9. כתוצאה מהצרעת והגלייתו לבית החופשית עוזיהו הפך מיואש ומדוכא וזה מה שמשתקף גם בספר קוהלת – הכל הבל הבלים. הוא עשה שם 22 שנה ומת בגיל 68 שנים. ייתכן שנבואתו של יאשיהו על 'הצדיק הסובל' מכוונת לעוזיהו (נב, יג-טו; נג א-יב).
10. בתקופה הזאת עוזיהו רואה את בנו וגם את נכדו יושבים בארמון ומולכים בשמו, וזה גם משתקף בספר קוהלת. הוא נותן עצות לבנו, כיצד למלוך. הוא רואה גם את נכדו על כס המלוכה: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא-יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. כִּי-מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ. רָאִיתִי אֶת-כָּל-הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו (קוהלת ד, יג-טו).
11. קוהלת מעיד על עצמו שהגדיל לעשות מכל המלכים שהיו לפניו בירושלים: וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם (ב, ט). אבל, כידוע לפני שלמה היה רק מלך אחד – דוד, ולכן זה לא מסתדר עם הזיהוי של קוהלת עם שלמה אבל כן מסתדר עם הזיהוי של עוזיהו כקוהלת.
לדברי קוהלת "החוכמה תעוז לחכם – מעשרה שליטים אשר היו בעיר (ז, יט). ייתכן שעוזיהו מעיד כאן על לעצמו ועל חוכמתו – שרבתה יותר מעשרת השליטים אשר היו בעיר הזאת לפניו. ואכן לפני עוזיהו היו עשרה מלכים: דוד, שלמה, רחבעם, אבים, אסא, יהושפע, יהורם, אחזיהו, יהואש ואמציהו אביו של עוזיהו.
12. מילה מיוחדת, מופיעה רק פעמיים בכל ספר התנ"ך – בקוהלת ועל עוזיהו - מדברת על 'דברים מתוחכמים' שבאים מתוך חשיבה, מקשרת בין עוזיהו לבין קוהלת ובכך מעידה כי חד הם: על עוזיהו - וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב (דברי הימים ב כו, טו); על קוהלת - אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר; וְהֵמָּה בִקְשׁוּ, חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים (ז, כט).
13. המסקנות של קוהלת בספרו הן: הייה מוסרי, שמח בחלקך, אך מעל הכל האדם צריך להבין כי הכל הבל הבלים. כל מעשי האדם נשכחים בבוא יומם ונעלמים. כל מה שאדם בונה ייהרס, כל מה שאדם עושה יישכח, סופו של האדם לחזור לאדמה ואין יתרון איש. גורל כולם יהיה זהה. המסקנות האלה מתאימות אחת לאחת לעוזיהו, המלך החכם והמצליח שירד מגדולתו ונעלם מעל הבמה, עוד בחייו.
