השנה מלאו 100 שנה להצהרת בלפור שניתנה ב-2 בנובמבר 1917. האירוע הזה הוא נס מודרני שאיפשר תחייה והתחדשות, מהסוג שחווה העם היהודי בצמתים מרכזיים בתולדותיו, ובגינו נעשה 'עם הנצח'. הסיפור מתחיל לפני כ-200 שנה במהפכה הצרפתית, שהעניקה שווי זכויות ליהודים אך את היהדות הכניסה למשבר קיומי, כזה שהביא את הקץ על עמים אחרים. הבעיה, כיצד מקיימים
יהדות בעולם משתנה, אינה חדשה:
כבר אחרי החורבן הראשון השתנתה היהדות והתחדשה. אחרי החורבן השני היא המציאה את עצמה מחדש מסביב לבית הכנסת. היא שרדה קרעים פנימיים כמו חשמונאים ומתייוונים, קנאים, פרושים וצדוקים, קראים, שבתאים, וכמעט עד היום - חסידים ומתנגדים. ועל הכל שמד, שבספרד הקיף מאות אלפים.
המהפכה הצרפתית הביאה את האמנציפציה, ומשפתחה בפני היהודים כל מקצוע, כל עמדה, כל קריירה, הם הסתערו - על הכלכלה, האקדמיה, הספרות, האמנויות, הפוליטיקה. זה התחיל בצרפת ולאורך המאה ה-19 התפשט בהדרגה גם בגרמניה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, שבבירתה, ווינה, נישא על גליה עיתונאי אחד, יהודי, בשם תיאודור הרצל.
האמנציפציה חוללה מגיפה של התבוללות. הפילוסוף הידוע משה מנדלסון, שנפטר סמוך למהפכה הצרפתית, עוד ניסה למזג "תורה עם דרך ארץ", אך בנו כבר טבל לנצרות את נכדו, לימים המלחין הגדול פליקס מנדלסון-ברטולדי. המשורר המהולל היינריך היינה התנצר כדי להתקבל ללימודי המשפטים. הקומפוזיטור המזהיר, גוסטב מהלר, התנצר כדי לזכות בניצוח על האופרה המלכותית בווינה. הפסנתרן הגאוני ברונו וולטר, בדרך לשמד, השיל מעליו את שם משפחתו, שלזינגר. וכך הלאה. גם מבין אלה שלא התנצרו התרחקו רבים מן היהדות והתנכרו לה. היהודים נעשו יותר צרפתים מן הצרפתים, יותר פטריוטים מהגרמנים. במלחמת העולם הראשונה אחוז
המעוטרים בצלבי ברזל מבין היהודים הגרמנים היה גבוה מזה של הגרמנים הגויים.
בעיוורונם, חשבו היהודים שכך פתרו את בעייתם: את המתנצרים אי-אפשר היה להאשים עוד בצליבתו של ישו, וגם לגבי היתר - הוסרו התירוצים לשנאת היהודים: לא עוד הקפטן המזרח-אירופי, לא עוד פאות וזקן ומבטא אידישי - היהודים דיברו גרמנית משובחת, לבשו את מיטב המחלצות המודרניות ובכל תחום שעסק בו - הצטיינו. שיעור היהודים באוכלוסייה היה 1%, אך במקצועות החופשיים מניינם היה פי 7! בשנת 1882, 43% מהבנקים בפרוסיה היו בבעלות יהודית.
אמיל רטנאו האב היה חלוץ חשמול גרמניה, ייסד את חברת AEG. בנו, וולטר רטנאו, עמד במלחמת העולם הראשונה בראש 'המנהל לכלכלת המלחמה' ואח"כ כיהן כשר חוץ. עד שנרצח ב-1922, והרצח הזה סימל את כישלונו של הניסיון לפתור את בעיית שנאת היהודים ע"י התבוללות.
אם בעולם המודרני הנימוק הדתי של רצח-האל כבר לא הספיק, המציאו תחתיו תורה חדשה, שלפיה הגזע ה-שמי, היהודי, מזוהם ומושחת ללא תקנה ומסכן את 'הגזע הטהור', ה-ארי, של הגרמנים. מכאן המונח שהמציא ווילהלם מאר: אנטי-שמיות". הרעיון התפשט במהירות והעמיד את היהודים בפני בעיה בלתי פתירה: דת אפשר להמיר, אבל איך מתפטרים מגזע? את התשובה נתן גדול הצוררים לפני היטלר, המלחין הגדול ריכרד ווגנר: 'אונטרגנג' - כליה, אבדון!.
וכך מצאה את עצמה יהדות המערב, ובקצב אטי יותר גם יהדות מזרח-אירופה, שוב במצוקה קיומית: מאחוריהם הגטו עם קהילתו המלוכדת, אך אין אליו חזרה, ומלפניהם ההתבוללות, שאת סופה כבר סימנו להם: אונטרגנג.
זה הרגע שבו עמים גוועים ואצל היהודים מתגלה - נצח ישראל. בתחתית השפל והאין-מוצא, הביא נחשון בן עמינדב בגלגולו של הרצל את הפתרון הגואל: 'יודנשטאט' - 'מדינה ליהודים'! גזע נחות אנחנו? טוב ויפה - לא מדובשכם ולא מעוקצכם, הניחו אותנו לנפשנו! קריאתו של הרצל חשמלה המוני יהודים, החזירה להם את כבודם העצמי, הראתה - גם ליהודים חילונים שהארץ לא נחשבה אצלם קדושה - מוצא מן המצוקה. במבט לאחור, 100 שנים לאחר שבריטניה הגדולה הפכה חלום ספרותי למעשה מדיני פורץ דרך, צוררי היהודים שחוזים במפעל האדיר שהקים אותו "גזע נחות", נאלצים לחזור אל המוטיב הישן, רק שהפעם הצלוב הוא "העם הפלשתיני".
מחבר "מדינת היהודים" נפטר בשנת 1904. אישית, הוא לא זכה, אבל 13 השנים שחלפו עד למתן הצהרת בלפור הן זמן קצר להפליא בין הפרחת רעיון לבין הפיכתו לעובדה מדינית-דיפלומטית מוצקה.
מכתבו הקצר של שר החוץ הבריטי בשם ממשלת בריטניה - על דעת נשיא ארה"ב וממשלת צרפת - אל ראש התנועה הציונית באנגליה, טעון חשיבות היסטורית, משום שהוא נתן תוקף בינלאומי לתשובה היהודית על העילה החדשה, הממאירה, לרדיפת היהודים - האנטישמיות הגזענית, הלאומנית. והתשובה הייתה מוחצת, כי ניתנה באותו מטבע: אתם רודפים אותם בשם טוהר "העם" והמולדת ('פלקיש', בגרמנית), אנו רואים גם בהם עם (לא רק דת) ולו מולדת, "בית לאומי". והיכן?
בארץ ישראל, פלשתינה בשפות אירופה. במסמך ההמשך, כתב המנדט של חבר הלאומים מ-1922, ניתן גם הנימוק: "הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל וביסודות להקמה מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו."
את מרבית יהודי אירופה ההצהרה לא הספיקה להציל, בגלל התכחשות הבריטים ובגלל קוצר ראייתם של היהודים, אך תארו לכם עולם פוסט-שואתי ללא העוגן הפיסי, הרוחני והנפשי שהמאבק על המדינה היהודית ואח'כ הליווי היום-יומי של צמיחתה סיפקו.
ממעמקים, מעמקי שמד והשמדה, העניק הרעיון הציוני לעם הנצח את התקווה לפתוח במעגל
חיים חדש. את ההיתכנות והיכולת להגשים את התקווה הזאת נתנה לו הצהרת בלפור. לא לחינם התבטאה ראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שהצהרת בלפור היא " אחד המכתבים החשובים ביותר בהיסטוריה".
