בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר טילי יו-2 הנאציים נחתו בחוצות לונדון וזרעו הרס והרג - עשה בית השידור הבריטי, בי.בי.סי., מעשה עיתונאי יוצא דופן. באותה שעה שבה ראש הממשלה
וינסטון צ'רצ'יל ניסה בכל דרך אפשרית לחזק את המוראל הלאומי ואת כושר העמידה של העם הבריטי, החלה מערכת הבי.בי.סי לשדר מדי יום ביומו את הנאומים היהירים של הצורר
אדולף היטלר ועושה דברו התקשורתי יוזף גבלס, כאשר אליהם נלווית "פרשנות אוביקטיבית", המסבירה לציבור הבריטי, עד כמה היטלר חכם יותר מצ'רצ'יל, נחוש יותר ונבון יותר - ועד כמה צ'רצ'יל הינו חסר מעוף, בינוני בנתיבי חשיבתו האסטרטגית, ועד כמה כדאי לו לצ'רצ'יל ללמוד משיטותיו המתוחכמות של גבלס.
אירוע כזה שכלל לא התרחש בבריטניה של אותם ימים, קורה, למרבה הצער, במחוזותינו התקשורתיים, במסגרת המלחמה הפסיכולוגית שמנהלים נגדנו בשלוש חזיתות צוררי ישראל החדשים: ארגון הטרור השיעי חיזבאללה והעומד בראשו
חסן נסראללה - מצפון, מנהיג חמאס בעזה יחיא סנוואר - מדרום, ונשיא האייטולות באירן חסן רוחאני - ממזרח.
מצפון מאיים עלינו נסראללה בנאומים מתלהמים שהוא משמיע בעודו מתחבא סגור ומסוגר במחילת העכברים המבוצרת שלו, ומבטיח שימטיר עלינו מטר של רבבות טילים שישוגרו ללב גוש-דן. מאירן מאיים עלינו "הנביא" רוחני כי בבוא היום ינחית על ראשינו את "נשק יום הדין" מבלי לציין שהוא אטומי. ואילו מרצועת עזה מאיים עלינו יחיא סנוואר כי לוחמיו הנועזים יגיחו מן המנהרות הרבות שכרו בנחישות רבה, ויזרעו בישראל הרס וחורבן בסיוע מטר של רקטות.
כמו היטלר גם מנהיגים אלה מבקשים להכחיד מעל פני האדמה את העם היהודי; כמו גבלס בשעתו כך גם מנהיגים אלה מפעילים שיטות של לוחמה פסיכולוגית רווית סילופים ושקרים ומתובלת בלגלוג על מנהיגי ישראל. ומי מסייע בידיהם להפיץ את תעמולתם? עיתונאים "אמיצים" ו"אוביקטיביים", האצים להציג בערוצי התקשורת הישראלים - טלוויזיה ורדיו - את דברי הרהב והשחץ של הקמים עלינו לכלותינו. ובהליך עיתונאי כאילו שקול ואוביקטיבי הם מסבירים לציבור הישראלי, בדברי פרשנות, עד כמה אמינים דברי האישים האלה ועד כמה נועזים ונחושים הם. וכל זאת כאילו עיתונאים אלה עוסקים בסיקור התחום של המאבק הפוליטי בישראל וכמצוות עיתונאים מלומדה הם חייבים להביא לידיעת הציבור הרחב את עמדות כל הצדדים, במידה שווה, בשם "האיזון המקודש".
כל מי שינסה לטעון כי עיתונאות חייבת להיות אוביקטיבית ולהציג באורח מאוזן ומוחלט את המציאות, אין לו מושג מה הוא שח. עיתונאות איננה באמת אוביקטיבית ורוב העיתונאים אינם אוביקטיבים. הם משרתים אינטרסים - כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואחרים - של בעלי המדיה או של החוג החברתי שלהם, או מעדיפים לערב בדיווח העובדתי את דעותיהם האישיות. דוגמה קלאסית לדרך שבה עובדות שאינן שנויות במחלוקת מוצגות באופן הפוך לחלוטין מן מציאות על-ידי עיתונאים בעלי גישה "אוביקטיבית לכאורה", ניתן לראות בסיפור הבא, המהווה חומר לימוד בבתי ספר לעיתונאות.
בימי המלחמה הקרה, בעת היריבות הקשה בין בריה"מ וארה"ב, נערכה תחרות ספורטיבית של מרוץ למרחק 100 מטרים בין שני רצים נציגי שתי המעצמות הנשיא קנדי מצד אחד וכרושצ'וב מהצד השני. העובדות לגבי תוצאות התחרות שהתקיימה במוסקבה לא היו שנויות במחלוקת. קנדי עבר את המרחק ב-12 שניות וכרושצ'וב ב-14 שניות. לכאורה הכל ברור. אלא שהעיתונאות "האוביקטיבית" מצאה לה פתרון הולם שהציג בפני הציבור "שלה" את התוצאות האמתיות בדרך מסולפת. בארה"ב דיווחה התקשורת כך: הנשיא קנדי הביס את כרושצ'וב בתחרות ריצה בינלאומית שנערכה במוסקבה. ואילו בבריה"מ דיווחה התקשורת כך: בתחרות ריצה בינלאומית שנערכה במוסקבה נכשל הנשיא קנדי כאשר הגיע למקום לפני האחרון ואילו כרושצ'וב זכה במקום השני, המכובד.
גם במקרה של "המלחמה שאין לה סוף" המתנהלת בין ישראל לבין הצוררים החדשים לא יכולה להיות עיתונאות אוביקטיבית. מנקודת הראות הישראלית המדובר במאבק בין האיסלאם המבקש להשתלט על העולם לבין העולם החופשי-דמוקרטי, שבו ישראל נתונה בחזית המאבק. בלחימה הזו איננו יכולים להפסיד וגם לא לצאת ממנה בתיקו. פירושו של תיקו יהיה שישראל תאבד את יכולת ההרתעה שלה ועולם האיסלאם ימשיך לנסות, עוד ועוד, להכחיד אותה מעל פני האדמה. מצב שבו המערכה לא תוכרע לטובת ישראל פירושו אחד בלבד - האיום הקיומי בוא יבוא, אולי מצד אירן, אולי מצד חיזבאללה ואולי דווקא מהחזית של רצועת עזה.
תקשורת המסייעת להפיץ, באדיקות ובדבקות, את דבר האויב המבקש את נפשה של האומה - חוטאת לתפקידה, ולמטרות קיומה. אין חולק על כך שתפקידה של התקשורת לדווח, אבל בוודאי שאין תפקידה לתרום לערעור המוראל הלאומי, לפגוע בלכידות העם, ולהאדיר את כוחו ואיומיו של האויב. ביקורת תקשורתית על רמתו ואורח תפקודו של הממשל בעת מלחמה, כמו בעת שלום, הינה יסוד חיוני וחשוב בכל דמוקרטיה, גם בישראל. אבל כמאמר חז"ל: עת לכל חפץ. ב"מלחמה ללא סוף" שתחת איומה אנו חיים כיום - התקשורת, בעיקר האלקטרונית, חוטאת חטא בל יכופר לחוסן הלאומי.
