כשצועקים מן הארץ, יורדים השמים לראות. כן היה בסדום. "וַיֹּ֣אמֶר ה' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד. אֵֽרֲדָה נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣ו - כָּלָ֑ה וְאִם-לֹ֖א אֵדָֽעָה" (בראשית י"ח כ'-כ,א). כך היה במצרים, "וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם רָאִ֙יתִי֙ אֶת הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם".(שמות ג' ט'). מיד באו חכמים ולמדו מכאן "אף על-פי שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך, נכתב זה ללמד לבני אדם שלא ימהרו במשפטם שהרי האל אמר לראות" (רד"ק), וזה לכלל היחסים בין אדם לחברו שפעמים הרבה נפגמים מפני שאנשים אומרים מה שלא ראו, ומעידים מן השמועה ומלקטים עובדות כביכול מן העננים. לדידו של רש"י זה בראש וראשונה לשופטים, "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראִ֙יה", ואכן כך מקובלים אנחנו מימים, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו',ב') ובלא ראִ֙יה אין ראייה, ובלא ראייה אין בדיני אדם הרשעה, ואפילו בטרם חישלו רבותינו הלכות בישיבות בבל כבר אמר יהושפט המלך לשופטים בירושלים "רְאוּ֙ מָֽה-אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים" (דברי הימים ב', י"ט,ו'). כך תלו דיני תורה ודרך ארץ בפסוקים.
אבל הפסוקים עצמם מה הם אומרים? הם אומרים כי בשעה שאלימים לוחצים, ומענים, ורודפים, ומרצחים, והנרמסים והמוכים צועקים, צריכים השמים - גם אם שם יודעים הכל - לרדת כדי שבייאושם יפסיקו החלכאים והנדכאים לזעוק, כי אין למי, וצעקתם האחרונה עלולה להיות " אין אלוהים"! ארדה משמים לראות כדי להיראות בארץ. כשהארץ מלאה חמס, ועשוקים זועקים ואין עונה, "... אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה-טֽוֹב" (תהלים י"ד,א'), וגרוע מזה המוכים והמומתים צועקים "אין אלוהים". הלא זאת אמרה אשת איוב שלא יכלה לראות עוד בייסוריו לנוכח אלוהים מתעלם " עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ?! בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת" (איוב ב', ט'). 'ברך' לשון תשליל ל'קלל', ומאין אלוהים, "מֻֽת", בציווי, הסתלק. הכל חינם. הייסורים חינם. הכל הפקר. אין טעם לחיים בפלנטת הפקר. אם הגיעו מים עד נפש, ו"... אֶ֖בֶן מִקִּ֣יר תִּזְעָ֑ק" אבל רק "... כָפִ֖יס מֵעֵ֥ץ יַעֲנֶֽנָּה" (חבקוק ב', י"א) ואלוהים לא ירד משמיו לראות ולהיראות או אז, אין תקווה, וכל שנשאר הוא לספוד " ה֛וֹי בֹּנֶ֥ה עִ֖יר בְּדָמִ֑ים וְכוֹנֵ֥ן קִרְיָ֖ה בְּעַוְלָֽה" (שם,י"ב). מ"ה֛וֹי" לבד אין ישועה.
איך יורד אלוהים? איך יודעים כי ירד? איך הוא רואה ואיך הוא נראה? במהפכת סדום ועמורה. בעשר מכות מצרים וחילוץ עם מעבדות לחרות. לא מיד. התערבותו נקנית בייסורים. "וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו,י"ג), מטפורה לזמן רב. אולי 'לרגע באפו' בשמים, לעיתים בלתי נסבל עוד בארץ. כבר צווח המשורר, " אם יש צדק-יופע מיד/אך אם השמדי מתחת רקיע הצדק יגיע/ ימוגר נא כסאו לעד/וברשע עולמים שמים יימקו" (על השחיטה, ביאליק ). לא נקם. צדק. בלא צדק, אין אלוהים לרשע, ואין אלוהים לצדיק. הצדק על הארץ מבטיח את קיומו של האלוהים בשמים. לכן " אֵֽרֲדָה נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה", במשמע של המילים העתיקות בסידורי התפילה "למענך דורשינו הושע נא"( מחזור ויטרי) וברוח הדברים שהתפלל דניאל לבוש שק ואפר בממלכת כשדים על חורבן ירושלים, "אֲדֹנָ֤י שְׁמָ֙עָה֙, אֲדֹנָ֣י סְלָ֔חָה, אֲדֹנָ֛י הַֽקֲשִׁ֥יבָה וַעֲשֵׂ֖ה אַל תְּאַחַ֑ר, לְמַֽעַנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י, כִּֽי שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל-עִירְךָ֖ וְעַל-עַמֶּֽךָ" (דניאל ט',י"ט). אולי כך, ברוח זו ראוי לקרא את הסיפא של הפסוק הנדון, "אֵֽרֲדָה-נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ.." מול עוולה שחומרתה דומה לעוצמת הצעקה הבאה אליי, תופיע צדקתי מיד ותעשה בהם "כָּלָ֑ה, וְאִם לֹ֖א...", אם לא אעשה, מטעמים הכמוסים מעיניכם, 'כָּלָ֑ה' מיד, "אֵדָֽעָה", אני אלוהים, שירד וראה, אדע מתי, אדע להחיש אותה בזמני שלי, בדומה למה שאמר הנביא " "אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה" (ישעיה ס',כ"ב).
אבל מי צעק בסדום, העיר החטאה שלא נמצאו בה אפילו עשרה צדיקים "וַ֠יֹּאמֶר אַל-נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ-הַפַּ֔עַם, אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה" (שם ל"ב) ? האם הצעקה הרבה הייתה של רשעים זוטרים שארכי-רשעים שלטו ורדו בהם, מעין בירת כנופיות בכנופיות, בראשן ברוני פשע המשחיתים את הכפופים להם עד שאלה נענים לשמש כחייליהם ונדונים - אם לא הרשיעו די בעבורם - ובטרם יחוסלו הם צועקים? גם צעקת אלה צריך לראות משמים, אבל האמנם, מאלה עלתה צעקת סדום ועמורה הרבה? מעוברי דרכים זרים שנקלעו לערים אלה באקראי, או לרגל עיסוקיהם, או 'תיירות' מסלידה-מענגת לקני פשע, כלום אלה צעקו? ומדוע 'זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי רָ֑בָּה' למה 'רָ֑בָּה', כאילו יש לצעקה מניין, ויש צעקה מעטה ויש צעקה רבה? קולות נשמעים, ולא נמנים." "לְק֖וֹל זַעֲקַ֣ת חֹבְלָ֑יִךְ יִרְעֲשׁ֖וּ מִגְרֹשֽׁוֹת" (יחזקאל כ"ז,כ"ח) אומר הנביא.
כבר חכמינו תהו מה ל 'רָ֑בָּה' ול 'זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם', והוציאו את המילה רָ֑בָּה'מפשוטה ואמרו כי סדום נענשה על שריבה אחת האכילה עניים, והועמדה לדין על החמלה האסורה שגילתה, וענשו אותה במריתת דבש, ריבה, על כל גופה, וכפתו אותה לבל תוכל אפילו להניע זרועותיה ונחילי דבורים המיתו אותה, ואמר רב יהודה " על עסקי ריבה, והיינו דכתיב 'ארדה נא ואראה ' הכצעקתה' - כצעקת ריבה זו" (ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך, רמז ס"ב). הנה גם כ'צַעֲקָתָ֛הּ', שבפשוטו של פסוק היא בבירור צעקת סדום ועמורה, הוצא מפשוטו והפך לצעקת אותה ריבה אומללה, רק מפני שתיבת 'רָ֑בָּה', תיבת כמות ומניין, לא מתיישבת עם קול, עם צעקה.
יפה אנו עושים אם אנו מניחים למדרש ולאגדה לספר סיפורה של סדום ועמורה כפי שנמסר איש ואישה מפי איש ואישה בדורות קדמוניים, ועכשיו באו ודרשו את הסיפור מן הפסוק הכתוב, כאילו היה שם מאודו. אך גם יפה אנו עושים אם אנו שומעים בסיפא של הפסוק, ב'זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי רָ֑בָּה' הד מהדהד ל 'רָ֑בָּה' שכבר שמענו. ואיפה שמענו? ומתי שמענו? בערב המבול שמענו, "וַיַּ֣רְא ה' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל-יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם. וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת-הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל-לִבּֽוֹ" (בראשית ו',ה'-ו').זעקת סדום ועמורה הייתה כצעקת האנושות החטאה, לא הצעקה הייתה רבה, רעתה של סדום הייתה רבה, צעקתה, הרעה הרבה צעקה להחריש את דבר האלוהים שאמר ובחרת בטוב, וכמו בשירה עתירת סמלים, פצח יצר לב האדם בצעקה קצבית להנאתו הכפייתית, כאותו עורב אגדי 'רַ֥ק רַ֖ע' - 'רַ֥ק רַ֖ע' כָּל הַיּֽוֹם! גם בסדום ובעמורה. בכל סדום ועמורה. האין לשוננו גם היום אומרת כי העוון והחטא ושחיתות והרעה בכלל זועקים עד השמים?
