אם היה מישהו ברחוב השסוע שלנו שסבר שיש באירוע הרצח כדי ללמד לקח לאומי כלשהו ויש בציבור גם רצון להשתמש בפוטנציאל זה בכדי לשנות כיוון, אווירה והתנהלות מנהיגותית אחראית יותר, נדמה לי שאין מקום לטעות בממצאים: אין שום כוונה או מגמה כזו. אחרי נאום התוכחה של יובל רבין, שתקף אישית ובגסות את ראש ה
ממשלה, כחלק ממסע מתוזמר היטב, באזכרה הממלכתית לרבין, בחר ראש הממשלה בשכל רב, יש לומר, לבחון את כוונת המקטרגים, כאשר הציע "סולחה לאומית". בעקבות תדהמה רגעית שאחזה גם בימין וגם בשמאל, חזרו הכל לנתיבים הרגילים של האשמות הדדיות, וניכור גובר. המסקנה המצערת היא שגם בנושא של סולחה לאומית, כמו במלחמה, לא די ברצון טוב של צד אחד - דרושים שניים ל"טנגו".
השמאל לא נכס לעצמו את רצח רבין בכדי להרפות באמצע הדרך. כוונתו לנצל את האירוע ולסחוט ממנו יתרונות פוליטיים עד תום. כך עשה עד היום, וכך הצהיר מנהיג ה"מחנה הציוני" החדש, גבאי, יעשה גם בעתיד. לשם כך לא יידבר עם הממשלה על סדרים חדשים להפיכת יום הזיכרון לנכס ממלכתי שיאורגן ויבוצע ע"י המדינה, כיאה לראש ממשלה שנרצח, אלא ע"י
מפלגתו של אותו ראש ממשלה. שהרי, כידוע, טובת המפלגה קודמת לכל.
התפתחות זו מזכירה מדוע הודחה מפלגת העבודה מהשלטון ב-1977 ולמצביעה גם על הסיבה העיקרית שבגינה, קרוב לוודאי, גם לא תחזור לשלטון בעתיד הקרוב, חרף החלפת הראשים התכופה, ההתקפות האישיות על משפחת ראש הממשלה ועל נתניהו עצמו והמשך רוח הנכאים שמפזרת מפלגה זו בציבור.
באירועים שונים ובמאמרים לא מעטים נשאלה השאלה: אילו לקחים למדנו מרצח רבין. לדעתי, אירועי שנת ה- 22 מוכיחים שלא למדנו הרבה, בלשון המעטה. ומפני שלא למדנו דברים חדשים, אולי חשוב יותר להצביע בסיכום אישי זה על הלקחים החשובים שלא למדנו:
- אמת היסטורית מסולפת במכוון, אינה היסטוריה אלא תעמולה פוליטית.
- רצח רבין לא "קרה", הוא נגרם; בדומה לתאונות. כל עוד לא נלבן בתום לב את סיבותיו האמתיות ביושר-לב - גורמים ישירים ועקיפים - לא יילמד ממנו שום לקח בעל ערך ציבורי ממשי וקבוע. אם הכל יודעים שרבין נרצח ע"י יגאל עמיר ובעלי עניין פוליטי פרטני מנסים להחילו על "הימין" ונתניהו, כעניין של קביעה בלתי-מוכחת - קל מאוד לכל האשמים האמיתיים להתחמק מחלקם באירוע.
- הסתה איננה סיבה, היא תוצאה. כאשר אינך מתיר ליריב פוליטי שום ברירה להתנגד או להתמודד למהלך שאתה מנסה לכפות עליו, אין בידיו דרך התמודדות מלבד אלימות, או ביקורת נוקבת ומחאה ציבורית. ניתן להגדיר כל ביקורת נוקבת ומחאה ציבורית: הסתה. ההבדל בין ביקורת להסתה הוא בקריאה לפעולה. לכן, הביקורת הנוקבת שהוטחה ברבין, הייתה אולי גסה וחריפה אבל לא הייתה הסתה. הקריאה לחרם על ישראל היא הסתה - קריאה לפגיעה פיסית. דומה שההסתה כיום היא תוצאה לנקמה על ההידחקות הפוליטית לשוליים בעקבות הרצח, בשילוב עם מסע לניצול פוליטי של התלהטות הרוחות ליצירת מגמה ציבורית שתשנה, ולו זמנית את מאזן הכוחות המפלגתי לחילופי שלטון. מהלכים דומים נעשו גם בעבר, אחד מהם הביא את רבין לראשות הממשלה בפעם השנייה.
- מי שפיתח את נושא הרצח מטרגדיה לאומית למכשיר תעמולה פוליטי, אינו מעוניין בלמידה או הפקת לקחים. הוא מעוניין למצות את הפוטנציאל האמוציונלי של המקרה ליצירת נכסים אלקטורליים לשם סלילת הדרך לחזרה לשלטון. המטרה הבסיסית של השמאל נותרה בעינה - חלוקה פיסית ופוליטית של ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות, אעל-פי שהוכח שאין לדבר יסוד מציאותי ויש בו שפע של סיכונים. "השמאל אינו טועה לעולם". אמונה עיוורת זו הביאה עלינו צרות רבות מאז יום הכיפורים. אם יינתן בידה הכוח להרע שנית, לא יהסס לחזור לשלטון ולנסות להחזיק בו גם במחיר "מכירת ארץ-ישראל" הקטנה.
- איש אינו יודע באמת לאן היה הולך רבין עצמו אלמלא. רבין היה בעל תודעה ביטחונית מפותחת וסביר להניח שהיה מבין שהוּלך שולל גם ע"י פרס ומרעיו וגם ע"י ערפאת ומרעיו. בנתונים הקיימים כיום, סביר שהיה מבין שתוכניות משנת 1948, אינן יכולות להישאר כמות שהן כאבן שאין לה הופכין, על-רקע המציאות החדשה במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל. אמת זו אובדת בסערת ההסתה הנוכחית, מפני שלשחצנים אין גבולות והם תמיד עולים בידיעתם על אחרים מהי טובת הכלל.
- שפה אלימה ומשולחת היא ברוב המכריע של המקרים ביטוי של החלש כלפי מי שלהערכתו מקפח את זכויותיו או שאיפותיו בדרך לא הוגנת, ובניגוד לכללי המשחק המקובלים. במקרה של רצח רבין, זו הייתה המציאות אחרי המניפולציה עם גולדפרב בכנסת באישור הסכמי אוסלו. כיום היא תולדה של החשש בשמאל שהסכם אוסלו גוסס ועתיד לחלוף מן העולם. הוא מתאמץ להציל את הייחוד הפוליטי האחרון שנותר לו - חשש של הציבור מהשכן הערבי - אחרי שהציבור דחה וחזר ודחה את השיטה הכלכלית-חברתית הסוציאליסטית, קיבל את הצורך בגבולות ביטחון, הפנים את גושי ההתיישבות העיקריים באיו"ש והשתחרר במידה רבה מהאיומים הדמוגרפיים.
- הלקח הגדול שלא נלמד ע"י רבין וממשיכי דרכו - ברק, שרון ואולמרט - הוא שפתרונות פוליטיים שיש בהם מרכיב אמוציונלי חזק מאוד, כגון הקשר בין עם ישראל לארץ-ישראל, אינם בובות משחק" פוליטיות; הם ציפור הנפש הלאומית. את ההכרעה בשאלות מסוג זה יש להותיר תמיד בידי העם. לשם כך חוקק "חוק משאל-העם". לדעתי דווקא חוק זה הוא לקח חשוב מאוד מרצח רבין, וחשוב לשמרו ולקיימו כהלכתו.
רבין היה ראש מפלגה, ומתוקף אמון הכנסת גם ראש ממשלה. הוא נרצח כראש ממשלה בשל שגיאות שעשה. שגיאות אינן מצדיקות רצח של ראש ממשלה, גם אם הן ברמה של אסון יום הכיפורים או האינתיפאדה השנייה. שום טיעון אינו מצדיק רצח כזה והרוצח הוא רוצח. לרצח ראש ממשלה עשויות להיות השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, כשם שלשגיאותיו עשויות להיות השלכות חמורות לא פחות. אולם, אי-אפשר לנהל את היחס לראש ממשלה פעם אחת, כשנוח, שכאילו מדובר בראש מפלגה, ופעם אחרת כראש ממשלה. ברמה הממלכתית הוא תמיד ראש ממשלה ולא נכס פרטי. יש לכבד את זכרו ככזה, ע"י המדינה ולפי שיקול דעתה.
למשפחה שמורה הזכות לחלוק על דרכה של המדינה, אבל לא להכתיב אותה. אם תוותר על זכותה, זה חייב הוויתור להיות לתמיד; הנושא איננו משחק יו-יו ילדותי.
את החודשים הקרובים יש לייחד לבחינה חוזרת בוועדת השרים לסמלים וטכסים של אופן עריכת יום הזיכרון הממלכתי לראש הממשלה
יצחק רבין ז"ל. ההחלטה בנדון תהייה סופית. המשפחה היא שתחליט אחת ולתמיד אם רבין יהיה ראש ממשלה בישראל בכל הנוגע להזכרת אישיותו ומעשיו בשרות המדינה, כפי שתחליט המדינה, או שיהיה ראש מפלגה, אדם פרטי או כל מעמד לא ממלכתי אחר. את המחזות המבישים של גיוס הרצח למאבקים פוליטיים חייבים להפסיק, בטרם תשחק דמותו עד דק. ניצול ציני של הנושא לא יישאר חד-צדדי, זאת חייבים להבין כולם.