האם אכן ניתן להידבר עם הפלשתינים רק בשפת הכוח, כי שפה אחרת הם, כביכול, אינם מבינים? על-פי הגרסה הישראלית הרווחת אצלנו בארץ, זהו אכן, המוצא היחיד מסבך הסכסוך בין שני הצדדים. מסתבר שמרבית הציבור הישראלי דבק בגרסה ש"פלשתיני טוב הוא פלשתיני מובס" - גרסה שהוא מאמין בה בכל ליבו.
ככל שהדברים אמורים בסכסוך הישראלי-פלשתיני, נראה בעליל שהפלשתיני המצוי אומנם סוגד לכוח ורואה בו את הדרך הרצויה למילוי משימתו כנגד ישראל. גם אם פה ושם מתנהל, בכל זאת, דיאלוג בין שני הצדדים היריבים - הרי שהפלשתינים מתייחסים אליו כאל כורח המציאות בלבד, בבחינת בליעתה בלית ברירה של גלולה מרה, בדרך לחיים רצויים יותר, שתכליתם היא, מטבע הדברים, להיות נטולי כיבוש ציוני.
אז נכון שצה"ל חזק ועוצמתי הוא זה שמרתיע את האויב הערבי מלבצע את זממו לחיסולה של מדינת ישראל בשדה הקרב. אחרי ככלות הכל לא צלחו ניסיונותיו למחוק אותה מעל פני האדמה במלחמת השחרור, כמו גם במלחמת יום הכיפורים. מאז כישלונם הכפול נאלצים הערבים לחשוב פעמיים בתכנון מזימותיהם האנטי-ישראליות, ועם זאת גם לשמור על פרופיל נמוך בכל מה שקשור לאפשרות של עימות צבאי עם הישראלים, שנותרו גם כך כשנואי-נפשם.
שפה משותפת עם זאת, מן הראוי להודות שיש, למרות הקרע הקיים, דרך ראויה להדברות הדדית. כדי להגשים אותה, הלכה למעשה, צריך כמובן למצוא שפה משותפת בין שני הצדדים. הצעד הראשון ליישום העניין מצופה הפעם מצד ישראל. כי סוד האפשרות להדברות הדדית טמון, קודם כל, בהתייחסות של כבוד לצד השני, שהערבים רואים בה חשיבות עליונה .
אלא שהאמת חייבת בתוך כך להיאמר שרק יהודים מעטים נמנים עם אלה שמסוגלים באמת להגשים את המשימה הקשה ולהעניק את הכבוד הראוי לבני-שיחם הערבים. רובם כבר אינם בין החיים, כשהבולטים שבהם היו, ללא צל של ספק, פואד בן-אליעזר, ממפלגת העבודה, והשופט אליהו נאוי, לשעבר ראש עיריית באר-שבע, הידוע יותר כדאוד אל נטור. שניים אלה היטיבו להידבר עם הערבים לא רק בשפתם שלהם, אלא גם להינעל על הלך-רוחם, מבלי לפגוע כמובן בכבודם. ישראל של היום זקוקה בדחיפות לעוד שניים כאלה, שידעו להידבר בשפה משותפת ולהציל אותה בכך מן הסבך ההדדי.
