"לא זו העת"; פסוק מסכם זה בכותרת המשנה של מאמרו של
יוחנן פלסנר ב"
מקור ראשון",
1 מעיד ללא מילים על עברו כחבר כנסת, בה הטיעון "לא זו העת" שכיח עד זרא. שתי רעות חולות מרכזיות פוגמות בעבודת המוסדות הציבוריים שלנו: "סחבת וביורוקרטיה" והמשפט המצמרר "לא זו העת", משמע: "לדחות את העיסוק, הדיון, ההחלטה, הטיפול, ההכרעה - כל מה שעל סדר היום; מחוליים אלה נחוץ להפטר בהקדם. במקום אחר הוא שולף סיסמה נוספת הגורסת שיוזמות החקיקה של הממשלה להן אנו עדים בזמן האחרון, "חותרות תחת המוסדות ש"...אפשרו לנו להגיע עד הלום". טפיחה עצמית על השכם, שנוטל לעצמו פלסנר, היא דרך אלגנטית להפעיל "סחבת וביורוקרטיה" תחת איצטלה שהכול טוב ואין צורך דחוף לתקן דבר; האמת כמעט תמיד הפוכה. המצב הבלתי מספק שבגינו נדרשים שינויים רבים ותכופים, לא הוא שהביאנו עד הלום. הגענו עד הלום בקושי, בזמן בלתי סביר ובעלות גבוהה מדי, רק בזכות העובדה שעבדנו קשה ללא צורך אמיתי או הצדקה מוכחת.
כאשר עולה דרישה לשינוי חקיקה, הדבר נובע משינוי מציאות שהחקיקה הקיימת אינה עונה עליה, בשל ליקויים וחוסרים בחוקים קיימים או מהעדר חקיקה מתאימה מכל וכל. כל אחת מסיבות אלה ובוודאי כולן יחד מצדיקות תיקון חקיקה ודוחים על הסף "משפטי מפתח" מהסוג של: "לא זו העת", שרובם נובעים משיקולי תקינות פוליטית ולא ממציאות לוחצת. אני שולל בתכלית נימוקים הנגזרים משיקולי תקינות פוליטית מעושה כתחליף לעשייה קונסטרוקטיבית. העובדה שהם שכיחים, הופכת אותם לגרועים ומזיקים עוד יותר. ברוב המקרים תקינות פוליטית היא מעין "מקלט מס" - במקום לבצע כהלכה מעשה נחוץ או נכון, מתרצים את אי-עשייתו או את עשייתו למחצה או למקוטעין בשיקולי "תקינות פוליטית". כאשר המדינה והאזרחים מתנהלים זה מול זה בדרך ארץ, מתוך כבוד הדדי, מתוך ציות למערכת חוקים תקינה ושלימה ומתוך הבנה עמוקה של הצורך בהדדיות ביחסים, אין למעשה צורך בתקינות פוליטית.
פלסנר מוטרד מהעובדה שייבוא רעיונות, כגון ה"חוק הצרפתי",
2 אינו מועיל בהכרח למציאות הפרטנית שלנו. אפשר שבמבט כולל הוא צודק בחלק מהמקרים. במיוחד נכון הדבר אם הוא מתייחס ל"העתקה-הדבקה" מכניסטיות של ניסוחים שלא עברו את "ביקורת התבונה הצרופה". אינני סבור שיש מי שמציע גישה כזו בתיקונים ניהוליים או תחיקתיים. אם-כך, מהיכן מביא פלסנר את טיעונו? אני מהמר שהמקור הוא פוליטי: פלסנר אינו שופט את הנושא לגופו, אלא את "כוונותיו הסמויות" של מי שמציע אותו. דמוקרטיה אינה אידיליה. בין אם מדובר במשטר נשיאותי או רפובליקני. לכל גרסה החולשות והיתרונות שלה. עיצוב משטר, במיוחד במדינה צעירה, הוא תהליך מתמשך, שבמהלכו נבחנים עקרונות, חוקים ודרכי התנהלות במבחני הזמן, הצרכים ותנאי המימוש. אינני מכיר, ולו דמוקרטיה אחת בעולם, שמשטרה "מושלם". כאשר באים לתקן תיקונים של חוסר או ליקוי, מקור ההשראה לתיקון איננו חשוב. חשובה המידה בה התיקון מסדיר את העניין או פותר את הבעיה לצד הקשיים והנזקים הנלווים לכך. הואיל ואף משטר דמוקרטי אינו זהה במלואו למשטר דמוקרטי אחר, בין אם הוא שייך לאותה "משפחה" ובין אם לאו, אין שום מניעה לייבא רעיונות ממדינות אחרות וליישמם אצלנו, לאחר בחינה והתאמה. למעשה, ההפך הוא הנכון: אין צורך להמציא תמיד את הגלגל מחדש. חסכון בזמן עלות ומאמצים תמיד עדיפים.
נושא נוסף לו נדרש פלסנר במאמרו ושוב שוגה בעמדתו ובטיעוניו הוא כיבוד שלטון החוק.
3 אולם על כך בוכה הנביא: אין לנו שלטון חוק שלם ומלא העונה על כל הצרכים ומה שיש אינו שלם, או מלא ולעיתים קרובות רחוק מלהשביע רצון של הציבור וגם של המחוקקים. זו מציאות בלתי מתקבלת על הדעת. לא ייתכן שנתנהל על-פי חוקים שאינם תואמים את רצון הריבון ורצון הכנסת, שהיא הזרוע המחוקקת במשטר שלנו. אמנם, אין לנו עדיין חוקה וזו נקודת שמרובים חולשותיה על יתרונותיה. דווקא משום כך, אנו מצווים לקדם חקיקה כפולה: חוקי יסוד, שיקדמונו לעבר חוקה וחוקים רגילים, שיסדירו את הפעילות השוטפת. חלק מהחקיקה השוטפת נובע מצורך לתקן חוקים ש"נתפרו" למקוטעין ומידת אי-התאמתם לחוקים אחרים או רמת שלימותם הלוגית, עומדות למפגע בשימוש השוטף בהם. אני מניח שאינני צריך להסביר לח"כ לשעבר מה פירושו של תהליך חקיקה, שמבחינות רבות דומה לנהלים, הוראות הפעלה, כללי התנהגות ויחסי גומלין בין יחיד למוסד או ארגון אליו הוא משתייך. חוקים לאומיים, בניגוד לאחרים מקיפים את כל התחומים הקשורים בחיי היחיד בחברה אליה הוא מבקש להשתייך. סדר, נורמה, וצדק יחסי מחייבים שאלה יהיו טובים ותקינים ככל האפשר.
שלטון החוק במדינה מורכב גם מפני שהוא כולל את מערכת אכיפת החוק והביקורת הציבורית. בין גורמים אלה חייבת להתקיים מערכת יחסי גומלין אפקטיבית. מערכת כזו דורשת תיחום סמכויות והגדרת תפקידים ברורות, שאינם מוסדרים בישראל כראוי. חלק מהבעיות נובעות אומנם מהעדר חוקה. אחרות מתרבות דמוקרטית בהתהוות, שאין עליה קונצנזוס ציבורי מלא. סוגיות שונות קשורות בדינמיקה טבעית של תהליכים, המתפתחים ללא הכוונה מסודרת מראש. הדינמיקה והחוסרים מגדילים את ריבוי המחלוקות והקונפליקטים; כל מציאות שמרובות בה האי-וודאויות ותהליכי השינוי מגדילים את החיכוכים הפנימיים. מאחר שפגיעתם של ליקויים כאלה גדולה, אין שום סיבה או הצדקה להמשיך בהם רק מפני שהם כאן, או מפני שחקיקה מתנהלת במקביל לחיים האמיתיים והמציאותיים, וכאן או שם קיים קשר לוגי בין מקרה פרטי לתחיקה עקרונית. עם זאת מודגש שחשוב לקיים את העיקרון שאין תחולה רטרואקטיבית של חקיקה למקרה שהתחולל לפני שאושרה כחוק.
שלטון החוק חייב להיות מוסדר מוקדם ככל האפשר וטוב ככל האפשר, משום שהוא כרוך לעיתים מזומנות בדיני נפשות או במראית-עין של צדק אזרחי. כאן "מראית עין" אין כוונתה "לקריצה", אלא דווקא ל"אור שמש מחטא". ליקויי החקיקה הקיימים, לצד העוצמה שרכש בית המשפט בישראל בזכות "המהפכה השיפוטית הראשונה" של השופט ברק, טעונים תיקון. מערכת של איזונים ובלמים חייבת לפעול בכל זרועות השלטון, כשם שאחריות וסמכות חייבות ללכת יד ביד בזרועות הביצוע. אי-אפשר לקבל מצב בו בית המשפט העליון, שאיננו גוף שנבחר על-ידי הציבור, מחליט מהו מרחב הסמכויות שלו, מהם החוקים על פיהם הוא פועל, מי יכהן בו, לכמה זמן ובאיזה תפקיד.
אין שום ספק היום אצל מי שמכיר את המערכת המנהלית הממשלתית או העירונית, שרמת היעילות, איכות התפוקה והשירות הציבורי שהן מעניקות לאזרחים, רחוקות מהנדרש. אין שום ספק שהרציונליזציה ביחס שבין אחריות לסמכות במערכות אלה איננה סבירה בעליל ואין קורט של ספק שהמערכת הניהולית הציבורית אינה מסונכרנת עם מדיניות הממשלה והשרים הממונים עליה. זו מציאות בלתי מתקבלת על הדעת. כאן אי-אפשר לדבר ברצינות על כך שאין השעה כשרה לתקן עיוותים או ליקויים - ההפך הוא הנכון; זהו נושא בוער.
ההתבוננות של פלסנר על נושאים אלה נגזרת כנראה מהעובדה שהוא עומד בראש מכון לדמוקרטיה, אבל לא בראש מכון למנהל יעיל ותקין; שני הדברים אינם חופפים. אבל שני הדברים קשורים זה בזה קשר הדוק. דמוקרטיה איננה תרגיל אינטלקטואלי, אקדמי. זו צורת משטר שצריכה לספק לאזרחיה ביטחון, כלכלה, רמת-חיים ואיכות-חיים; אם לא תעמוד בכך, לא תתקיים לאורך זמן. כשצריך לחקור - יש לחקור; שום דבר אינו צריך להפריע לכך. אם קיימת הפרעה אופרטיבית, יש לטפל בה בכללים המקובלים, בפתיחות, בהגינות וביעילות, ללא אינוסי התקינות הפוליטית. אם התקלה היא חוקית או חוקתית, יש לתקנה במסגרות החקיקה, על-ידי הגורם המוסמך לכך - הכנסת. העיקרון הקובע שאין משנים "כללי משחק" רטרואקטיבית, הוא עקרון נכון ויש לקיימו גם כאן - החקירה מתקיימת במקביל ובאי-תלות לצד החקיקה החדשה! (על משקל: הכלבים נובחים והשיירה עוברת).
יתרונה של הגישה הגורסת שיש להכות על הברזל בעודו חם, הוא שהעבודה מתבצעת כאשר היא נחוצה ועל כן מצויה במוקד תשומת הלב של המבצעים מזה ושל הציבור מזה. תשומת הלב מבטיחה שהדברים לא ייעשו במחשכים אלא בגלוי, בקונטקסט ראוי וכפתרון העומד למבחן השכל הישר כאשר הנו "חם מהתנור".
