העובדה שרוזנברג וליפץ-הוניגמן היו נשואים לבני זוג אחרים, ועל ראשו של רוזנברג כיפה, לא הפריעה לאהבה של זוג הנואפים לפרוח תקופה ארוכה, כשליפץ-הוניגמן כפופה ישירות לרוזנברג, שבתוקף תפקידו היה גם זה שהיה אחראי על קידומה המקצועי. מעשה כזה לו היה נעשה על-ידי כל מנהל בכיר אחר בשירות המדינה, היה מביא מיד את שני "שומרי הסף" הידועים לדרוש את השעייתו של כל עובד מדינה מיד, בטענה שהוא אינו נוהג על-פי אמות המוסר וכללי המשמעת הברורים. אבל הממונה על המשמעת והמאהבת שלו שעשו כרצונם וצפצפו על החוקים והנהלים שהם היו אחראים ישירות על אכיפתם. העובדה שרוזנברג אדם דתי, חובש כיפה, שמחויב במערכת ערכים מוצהרת שהתחנך בחינוך המדגיש תובנות ונורמות מוסריות לא מנעה ממנו להיות נואף. היה לי העונג המפוקפק להכיר את דרך פעולתם של רוזנברג ופילגשו, בעת ששימשתי כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון. השניים הגישו נגדי קובלנה לבית הדין למשמעת של שירות המדינה, כדי לנסות לסכל את מינויי לתפקיד מנהל הערוץ הראשון, לאחר שוועדת איתור בחרה אותי לתפקיד ומצאה אותי מתאים לשמש כמנהל הטלוויזיה הישראלית, ברוב של עשרה חברים מתוך אחד עשר חברי הוועדה, ומנכ"ל רשות השידור תמך בי ורצה אותי בתפקיד. לבחירתי התנגדו אז משיקולים זרים ולא ענייניים חנה מצקביץ, שהייתה באותה עת היועצת המשפטית של רשות השידור, שנחשבה יועצת משפטית בינונית, שחוות הדעת המשפטיות שכתבה עוררו גיחוך בעיקר בגלל רדידותם. מצקביץ, שלא החזיקה ברשותה אפילו גלימת עו"ד לצורך הופעה בבית משפט, גייסה לעזרתה גם את סגניתה מרסיה צוגמן, עורכת דין מהשורה הראשונה, שהזדרזה להשתלב בתאגיד השידור הציבורי החדש, ולמרבה הפלא גם התקבלה אליו, למרות שהיא כותבת למרבה הצער בשגיאות כתיב. צוגמן, שעל כישוריה המשפטיים המבריקים קשה לחלוק, היא גם זו שחתמה גם על מכתב שהיטיב לתאר את מידת הערכתה לממונה עליה עו"ד חנה מצקביץ, מכתב שקרא להדיח את מצקביץ מתפקידה.

ביני לבין השתיים הייתה מחלוקת מקצועית שהפכה לאיבה אישית. גיליתי להפתעתי בתפקידי כמנהל חטיבת החדשות, שהלשכה המשפטית מזדרזת להגיע להסדרים עם גורמים שאיימו בתביעות לשון הרע נגד רשות השידור. צמד הפרקליטות דגל בשיטה נפסדת: להזדרז ולהתנצל בשידור על פרסום ידיעות וכתבות כדי שלא תוגשנה תביעות נגד רשות השידור. השיטה שאימצו השתיים לא הייתה מקובלת עלי כמנהל החדשות, מה גם שבמספר לא קטן של מקרים, לא היה ספק שהתביעות היו נדחות ע"י בית המשפט משום שהאמור בכתבות היה אמת לאמיתה, וראוי היה לתת לכתבי חטיבת החדשות את כל הגיבוי הדרוש. הצעתי בישיבת הוועד המנהל של רשות השידור להוציא מידי מצקביץ וצוגמן את הטיפול המשפטי החובבני לכאורה בחטיבת החדשות, ולהעביר את הטיפול לפרקליטות המדינה, כדי לזכות בטיפול מקצועי, שימנע מתוכנית החדשות המרכזית "מבט", להפוך ללוח מודעות להתנצלויות שאינן דרושות. זכיתי בכך לתמיכת הממונים עלי, ולתמיכת חברים בוועד המנהל של רשות השידור. השתיים זעמו, ראו בי מיד אויב ופתחו במסע לסכל את מינויי לתפקיד מנהל הטלוויזיה. שתי "שומרות הסף" ביקשו לנקום בי. ולצורך המשימה חברו ל"שומר סף", נוסף אסף רוזנברג, שהיה באותה עת הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה. הוא ניפק להן חוות דעת משפטיות רציניות ומעמיקות, שכל מי שיקרא אותן גם היום לא יצליח שלא לפרוץ בצחוק. רוזנברג, שניצל את מעמדו כאיש החזק בשירות המדינה, תחת נציב שמעולם לא הורגש עשה כרצונו, ומצקביץ שהבינה שתוכל להסתייע בו הזדרזה להפוך אותו לבן בריתה.

החשיבות העצמית שייחס אסף רוזנברג לעצמו שברה את כל השיאים. איש לא פיקח בפועל על החלטותיו. שופטי בית הדין למשמעת ידעו בדיוק מה ציפיותיו, כאשר המאהבת הנמרצת ליפץ-הוניגמן משמשת זרוע הביצוע שלו כתובעת בבית הדין למשמעת שבד"כ התוצאות בו היו ידועות מראש. הציעו לי להגיע להסדר טיעון. וזה לא מפתיע, אצל רוזנברג וליפץ-הוניגמן, זאת הייתה שיטה מקובלת שבעזרתה הם יכלו להביא את עובד המדינה לכך שיודה באשמה, מבלי שיתנהל משפט, ובכך הצליחו לגלגל את האחריות להוכחת האשמה ממגרשם לאחריותו של העובד ולהביא להתאדות כתב הקובלנה בזריזות מדהימה. במשך תקופה ארוכה סירבתי להגיע עם השניים להסדר. פרקליטי באותה עת, התרשם לרעה מאופיים ומהתנהלותם והציע לי ללכת למשפט ולא לוותר. בסופו של תהליך בתום תקופה ארוכה, קיבלתי את ההצעה והגעתי להסדר טיעון. מה שהשניים הסכימו בתנאים שהצבתי להשגת הסדר טיעון, לא היה אפילו קרוב למה שהם כתבו בקובלנה שהגישו נגדי לבית הדין למשמעת, מה שיכול להעיד על המקצועיות של חוות הדעת שחיבר אסף רוזנברג, ועל ערכה של חוות הדעת בעיניו של רוזנברג עצמו שהעדיף כנראה לסגת ממנה ולהגיע להסדר טיעון. אם חוות הדעת שהמציא רוזנברג לוועד המנהל באותה עת הייתה חמורה וחד-משמעית, כפי שטענה מצקביץ, לא ברור מדוע הוא בחר להגיע להסדר טיעון ולא התעקש להמשיך בהליך המשמעתי. רוזנברג צייד אותי כחלק מהסדר הטיעון במכתב רשמי של אגף המשמעת המאפשר לי להתמודד על כל תפקיד בכיר בשירות המדינה, מה שמוכיח מה הייתה שווה חוות דעתו המקצועית ועד כמה הוא היה להוט לסיים את העניין שנקשר בשמי, לפני שיאלץ לתת על-כך את הדין. כדי להביא לסיום הפרשה הסכמתי להודות באמירה שאינה ראויה לאיש ציבור, ורוזנברג הזדרז לפרסם את הסדר הטיעון, כדי לקשור לעצמו כתרים על ההישג הגדול שהוא הגיע אליו, ולקושש לעצמו עוד מעט פרסום שאליו הוא השתוקק תמיד. פרסום הפרשה שבה נקשר שמי אמור היה להביא לכך שמתלוננים נוספים יגיעו לאגף המשמעת כדי להתלונן נגדי. זאת שיטה מוכרת שבה נותנים לציבור את התחושה שהאיש מחוסל ואין לחשוש ממנו. אבל בניגוד לכוונתם של השניים קרה דבר הפוך. אנשים ששמעו על הסיפור, התקשרו למשרדי בטלוויזיה וביקשו לפגוש אותי כדי להעביר אלי בדיסקרטיות חומרים על מעלליהם של רוזנברג וליפץ-הוניגמן.

לא יכולתי להביא את הדברים שהגיעו לידיעתי לשידור בערוץ הראשון, בגלל ניגוד עניינים, בכך נחסך מן השניים הצורך להתמודד עם טענות קשות ומביכות שהושמעו בזמן אמת. אין לי ספק שרק אם מעט ממה שהובא לידיעתי היה מתפרסם בזמן אמת, הממונה ופילגשו היו במבוכה גדולה כבר אז. אני יכול לספר בפעם הראשונה, שלא מעט מהאנשים שפגשו את אילה ליפץ-הוניגמןהקליטו במהלך המו"מ שניהלו את השיחות. ההקלטות מעידות לדברי מי ששמעו אותן, על דרך התנהלות יהירה, כוחנית, שחצנית ודורסנית של מי שניצבה באחד הצמתים המרכזיים של שירות המדינה, ועכשיו טוענת בכל הרצינות שהיא הנרדפת. רוזנברג וליפץ-הוניגמן לא ספרו אף אחד, גם לא את עד התביעה שגייסו בתובענה נגדי שלא הסכים להסדר טיעון שנחתם עם פרקליטי בניגוד לדעתו. השניים הגיעו כנראה למסקנה כי העלילה שטוו תסבך אותם אם יתנהל משפט, בחרו להתעלם מעד התביעה, התנערו ממנו ופתחו במרוץ להשגת הסדר טיעון, ובלבד שלא ידבק בהם רבב כאשר יאלצו להסביר את התנהלותם העלובה. החלטתי להביא את הדברים בעת הזאת לידיעת הציבור בעקבות סידרה של ידיעות שבהן מציגים עצמם השניים בעת האחרונה כמשרתי ציבור וכשומרי סף, ולכן לטענתם הם משלמים את המחיר. זוהי עוד אמירת סרק של השניים שמתמחים בגלגול עיניים והפרחת סיסמאות ללא כל בסיס עובדתי. רוזנברג וליפץ-הוניגמן, הביאו לסיום תפקידו של נתן אשל, במשרד ראש הממשלה, בגלל עניין פעוט ביחס למעשיהם, ואיש לא הפריע להם לעשות זאת. איש גם לא התערב בשיקול דעתם. בראש הנציבות עמד נציב חסר חוט שדרה, שהבין שהשניים עושים ככל העולה על דעתם, הוא ניסה להיפטר מהם, כשקיבל תלונות, אבל כיוון שהיה איש חלש הוא לא הצליח לעשות זאת. רוזנברג וליפץ-הוניגמן גילו מהר מאוד שגלגול עיניים מקצועי, מביא לכך שהתקשורת מתייצבת בדרך כלל לצדו של מי שמוצג כשומר הסף. הם סיפרו לכל מי שהיה מוכן להאזין להם, שלשכת ראש הממשלה מבקשת להיפרע מהם משום שהם מעיזים להיכנס לקודש הקודשים, ולטפל גם בעובדי לשכת ראש הממשלה, דברים שאין להם ולא הייתה להם שום אחיזה במציאות. עובדה היא שרוזנברג וליפץ-הוניגמן ביצעו את מה שתכננו לעשות: שני עובדים בכירים בלשכה ובהן פרח לרנר ונתן אשל, נאלצו לעזוב את שירות המדינה, כך שטענתם איננה יותר מאחיזת עיניים.

עבור ליפץ-הוניגמן, ואסף רוזנברג, אמירות חסרות בסיס כמו התערבות או לחצים מכיוון לשכת ראש הממשלה היו יכולות להיות תעודת ביטוח מצוינת לו היה מדובר בטענות נכונות שמבוססות על עובדות. את העיתונאים שהאדירו את שמם של השניים, והציגו אותם כנרדפים על לא עוול בכפם, שירתה אג'נדה שהובילה העיתונות באותה עת נגד לשכת ראש הממשלה. יש מבין העיתונאים שהעדיפו שלא לערוך בדיקה יסודית. אם הם היו עורכים בדיקה כזאת הם היו מגלים שמדובר בלא יותר מספין שנועד לשרת את השניים כדי למנוע את הדחתם. גם נתן אשל, וגם פרח לרנר, סיימו את עבודתם במשרד ראש הממשלה, בעקבות התערבות אגף המשמעת, של נציבות שירות המדינה, מבלי שאיש מנע מהם למלא את תפקידם, ואין הוכחה טובה מזאת לכך שרוזנברג וליפץ-הוניגמן, מפזרים לא יותר מבדיה. בניגוד למצג השווא שניסו רוזנברג וליפץ-הוניגמן להציג על תמיכה גורפת בהם מצד עובדים בנציבות, הרי שעובדים רבים ביקרו את התנהלותם וגם העבירו מסמכים על השניים לאמצעי התקשורת כדי להביא לפיטוריהם משרות המדינה. גם עצומה שהוצגה ע"י השניים כתמיכה גורפת בהם ע"י חבריהם לנציבות התבררה כעצומה שאסף רוזנברג היה שותף לניסוחה. אמצעי התקשורת התגייסו לקשר של שתיקה שפרץ לראשונה העורך והמוציא לאור של אתר "News1 מחלקה ראשונה", יואב יצחק, שלא נעתר לתמרוניו של רוזנברג, ופרסם את שמו ואת שמה של ליפץ-הוניגמן ללא מורא וללא משוא פנים. על הנזק שיגרם למשפחתו ולמשפחתה של הפילגש ליפץ-הוניגמן, מפרסום הפרשה, היה אסף רוזנברג צריך לחשוב כאשר בחר לנהל רומן עם עובדת הכפופה לו במשך תקופה ארוכה, בניגוד לנהלי שירות המדינה שעל שמירת תקינותם היה אחראי. חבל שאמצעי תקשורת גדולים נכנעו ללחץ שהופעל עליהם ופרסמו את הפרשה בגדול ללא שמם של השניים. מה שמעניין שליפץ-הוניגמן טענה בכל הרצינות בבית הדין לעבודה שכאשר היא והממונה הישיר עליה אסף רוזנברג, פנו בחודש אוגוסט 2014 וסיפרו על הקשר הזוגי לבכירי נציבות שירות המדינה, הם ביקשו לשמור את הדברים בסוד. לטענתם, רק ארבעה בכירים היו שותפי סוד לקשר הרומנטי האסור. רוזנברג וליפץ-הוניגמן לא סיפרו לבית המשפט כמה זמן נמשך הקשר האסור עד שהתגלה. הסיפור שדלף היה ידוע תקופה ארוכה לקומץ אנשים והפך לנחלת הכלל רק לאחר שהשניים טרחו לדווח עליו. אי-פרסום שמותיהם של השניים, היה מטיל דופי בעובדי מדינה אחרים ישרי דרך, ומביא לחרושת שמועות מיותרת. מתפקידו של נציב שירות המדינה היה לפרסם את שמותיהם, כדי למנוע הטלת דופי בעובדי ציבור אחרים מה גם שהשניים נשאו בתפקידים הבכירים ביותר באגף המשמעת. הדברים האלה לא הפריעו לליפץ-הוניגמן להתייצב בבית הדין לעבודה בתל אביב, ולבקש את הגנת בית המשפט בטענה כי סמכויותיה נלקחו ממנה שלא כדין, והיא מנועה מלטפל בתיקי הטרדה מינית ויחסי מרות. ליפץ-הוניגמן טענה שנציבות שירות המדינה מתנכלת לה, ונציב שירות המדינה אינו יוצא להגנתה. סגנית נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ לא קנתה את הסיפור. השופטת גילצר כץ, בהחלטה אמיצה, הראתה לאילה ליפץ-הוניגמן את הדלת, חייבה אותה בהוצאות בסכום של 7,500 שקלים, וכתבה בהחלטתה דברים קשים, שיש בהם להעיד על דעתה והתרשמותה ממעשיה של סגנית הממונה לשעבר. "צדקה המדינה כי עלול להיווצר הרושם בפני המתלוננות או המתלוננים, כי שיקול דעתה של המבקשת הוכתב בשל מערכת היחסים עם הממונה", כתבה השופטת. השופטת גילצר כץ לא חסכה ביקורת מאילה ליפץ-הוניגמן, והוסיפה: "האם מתלוננת המגיעה לאגף המשמעת, ומלינה על יחסי מרות אסורים, או על הטרדה מינית תרגיש נוח שמולה יושבת המבקשת (אילה ליפץ-הוניגמן), שניהלה יחסים זוגיים עם הממונה עליה. האם המתלונן או המתלוננת ירגישו שליפץ-הוניגמן, מסוגלת לקבל החלטה נקיה מכל רבב במקרים כגון אלה, סבורני שלא".

בתחילת חודש ספטמבר לפני שנה כשנחשפה הפרשה ברבים, הסיר שוקי משעול, חושף פרשיות שחיתות אמיץ ברשות המיסים ובמערכת אכיפת החוק, ומי שהיה בכיר ברשות המיסים את הכפפות וכתב בדף הפייסבוק שלו: "... זה ממש אבל ממש לא התאהבות תמימה .... זה סיפור של שחיתות וריקבון, וכל מה שקרה מסביב לזה במשך שנים רבות, ואיך ומתי קודמה הפילגש שלו ליפץ בתפקיד ובדרגות. שלא יטעו אתכם, אסף רוזנברג לא רץ לספר מיוזמתו את זה ל"בוסים" שלו, הוא נאלץ לעשות כך אחרי שחושפי פרשות שחיתות שחטפו ממנו בנציבות אספו מספיק חומר כדי לפוצץ את הפרשה...". שוקי משעול, שנמנה היום על מייסדי התנועה "יושרה לישראל", צודק וגם מדייק. היוזמה שהביאה את רוזנברג לדווח על מערכת היחסים האסורה עם מי שהייתה סגניתו הפכה לסוד גלוי, בעיקר אצל מי שהחליטו להתחקות אחרי יושרו האישי של רוזנברג וגילו להפתעתם שסגניתו היא גם פילגשו. בסיפור הזה חלה תפנית מפתיעה אחרי שבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב החליט שהמדינה תשלם להוניגמן סכום חסר תקדים של יותר מחצי מיליון שקלים, במסגרת הסכם פשרה והוניגמן פרשה משירות המדינה. הוניגמן הגישה תביעה נגד המדינה בחודש מאי האחרון ובה דרשה מבית הדין לעבודה בתל אביב, להוציא צו מניעה שיאפשר לה לעסוק בנושא ההטרדות המיניות, לאחר שהדבר נאסר עליה בעקבות הקשר הרומנטי האסור שניהלה עם אסף רוזנברג הממונה הישיר עליה. חוזה העסקתו של רוזנברג לא חודש בחודש מאי האחרון, והוא נאלץ לעזוב את שירות המדינה בבושת פנים. השופטת ד"ר אריאלה גילצר, שינתה את טעמה בעקבות ערעורה של ליפץ-הוניגמן וכתבה "כי המדינה עושה הכל כדי לפגוע בשמה של המבקשת", ובהסכם פשרה יצאה ליפץ-הוניגמן משירות המדינה עם חצי מיליון שקלים. לא תפלו מהכיסא אם בקרוב תשמעו שהשניים מתייצבים מצדו השני של המתרס, ומציעים את שירותיהם לכל המרבה במחיר כדי להתמודד מול תביעות של הממונה על המשמעת החדש בנציבות שירות המדינה. כיוון שאזכור שמם של השניים בנציבות כרוך בלא מעט יצרים, ספק רב אם מי שישכור בעתיד את שירותיהם המשפטיים כדי לסגור תיק בנציבות יעשה את עסקת חייו. מה שעשו רוזנברג וליפץ-הוניגמן, שעמדו בראש הפירמידה של אגף המשמעת היא רמיסה גסה של הנהלים ושל החוק שעליו הם הופקדו לשמור. יהיו בוודאות בנציבות שירות המדינה מי שיזכרו זאת גם בבוא העת.