א. נוֹראגים במאה ה-16 לפני הספירה (תקופת הברונזה התיכונה) חיו בסרדיניה תושבים, שלא כתבו, אך הותירו בה יותר מ-7,000 מבנים מרשימים, שנקראים בסרדית נוֹראג (גל אבנים). לכן, הן נקראים נוראגים, וזו תרבות ייחודית לסרדיניה. כעבור כאלף שנה נעלמו התושבים הללו, ואין שום הסבר לכך. הנוראגים הותירו במקומות מגוריהם שרידים מעניינים של קדרות (קרמיקה), של עבודות מתכת (מטלורגיה), של חקלאות ושל בנייה מרשימה. הארכיאולוג הישראלי פרופ' אדם זרטל המנוח, זיהה דמיון מפליג בין מבנה באל-אחוואט שבשומרון (אתר התיישבות ישראלי מהמאה ה-13 לפני הספירה) לבין מבנים נוראגיים בסרדיניה. האם בנו אותו הפלשתים, שהגיעו לארץ-ישראל לפני אברהם אבינו? האם אלה גויי הים, שנזכרים בתנ"ך ובאיגרות מצריות עתיקות? ההשוואה מעניינת, ומפורטת מאוד בספרו, סודו של סיסרא (דביר, 2010).
המבנה היסודי של נוראג סרדיני הנו מגדל ענק (כ-20 מטר גובהו) בחתך עגול, שנבנה מאבנים גדולות בבנייה יבשה (כלומר, ללא טיח, או טיט, אלא רק בכוח הכבידה), ויש בו שלושה חדרים. המגדל הוקם מאבנים כבדות, לרוב בזלת, שהובאו למקום ממחצבות ג'ארה, הנמצאות במרחק כעשרה ק"מ, על-ידי שוורים. אחר כך הוקמו לידו עוד שלושה מגדלים, ולפעמים מגדל רביעי, ששימשו יחד חגורת הגנה ליישוב. אתרי הנוראגים שימשו במבצרים, שאפשרו לכפריים לחיות ולהתקיים. סביב המגדלים יש מערכת סבוכה של חדרים, של מעברים, של מתקני מים ושל מחסני מזון. בצדם הוקמו בתי מגורים ובתים לחיות המשק, שגגותיהם נעשו מקורות עץ ולא מאבן.
ליד העיירה בארוּמיני (כשישים ק"מ צפונית לקליארי) בלט תל, שנמצאו בו חרסים ואבנים גדולות. בשנות הארבעים של המאה הקודמת החליט הארכיאולוג ג'ובאני ליליוּ לחפור בתל הזה, וגילה בו מבנה מדהים, שנבנה על ראש גבעה, השולטת על סביבתה. התל נקרא בסרדית, סוּ נוּראג'י. זה כפר מבוצר, שסביבו מבנים רבים, שגרו בהם אנשים יותר מאלף שנה - עד שנעלמו ללא זכר וללא סיבה ידועה לנו.
בשנת 1997 הוכר סו נוראג'י על-ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. זה אתר מדהים, רחב-ממדים, שיש בו שרידים מענייניים ומגדלים מרשימים. מתקיימים בו סיורים מודרכים (גם בכמה שפות זרות). במהלכם עוברים בכמה סוגי בניינים, שהקימו הנוראגים, ולבסוף מטפסים אל רומו של המגדל, כדי להתרשם מהנוף.
ליד האתר יש מוזאון, המנציח את פועלו של הארכיאולוג ליליו. לא-הרחק משם, במנזר ספרדי, שהוקם במאה ה-16 לספירה על אתר נוראגי אחר, המוזאון האתנוגרפי קאסה זאפאטה. למוזאון רצפת זכוכית, שרואים דרכה את האתר הנוראגי המרהיב שנמצא מתחת ליסודותיו.
ב. קוף קדמון סרדיניה הייתה מימי קדם אזור עתיר מרבצים. בין השאר, כרו בה, עוד במאה העשרים, פחם, עופרת וכסף. בניטו מוסוליני יזם בשנות השלושים הקמת עיר ליד מכרות הפחם, וקרא לה, קרבוניה. המכרות מושבתים זמן רב, והפכו לאתרי תיירות. במקום הוקמו מוזאון הפחם, שמנציח את כריית הפחם באזור, שהחלה עוד בימי הפניקים, ומוזאון מאובנים מדהים במוצגיו.
הגענו למקום בשעות אחר-הצהריים. כיוון שהנווטן לא מצא את המוזאון, רק בסיוע של בחורה חביבה, שידעה מעט אנגלית, והתנדבה להנחותנו ממש עד פתחו, הצלחנו, אחרי כשעתיים של חיפושים, לנחות במוזאון. לאור דוחק-הזמן, החלטנו להעדיף ביקור במוזאון המאובנים המקומי.
לסרדיניה עבר גאולוגי עשיר ביותר. האי היה קיים בימי קדם, עוד כשים תטיס הפריד בקושי בין אפריקה לבין אירופה. חלק גדול ממאות המוצגים במוזאון נאספו ברחבי האי ובמערותיו. בולטת גולגלת אוסטראלופיטקוס - הקוף הראשון, שממנו התפתחו קופי האדם.
במרכז הקומה הראשונה דגם של דינוזאור רקס אדיר-ממדים. בהמשך הקומה - כמה שרידי דינזואורים: עצמות, גולגלות ועוד. בנוסף, מוצגים במוזאון ממצאים ממקומות אחרים בעולם, והם מסודרים לפי התקופות השונות עם הסברים קלים באיטלקית ובאנגלית.
ג. לא בעונה הפתעה: במרכול יש ארטישוקים טריים, מהזן הכהה מאוד, בעיצומו של הסתיו. כשיצאנו מהעיירה, ראינו הרבה מאוד חלקות ארטישוק, שהסבירו את ההיצע. בארץ ארטישוק הינו ירק של חורף ושל אביב, וכאן מלוא הארגז קארצ'וּף (מזכיר את שמו העברי - חרשף).
ד. חופי תכלת ירדנו דרום-מערבה לסנט-אנטיוקו, שממנה מובילים גשר וכביש לתוך האי, הנושא את שמה של העיירה. את סנט-אנטיוקו ייסדו הפניקים במאה השמינית לפני הספירה, בדרום-מערב סרדיניה. נסענו בנוף מדהים עד שנפתח שדה הראייה, וראינו חופי תכלת, שאין כמותם. תאווה לעיניים.
