מדינת ישראל חוגגת החודש, ובדין, מלאות 100 שנים בדיוק להצהרת בלפור, שהניחה את התשתית המדינית הבינלאומית, ואפילו ההלכתית, להקמתה של מדינת ישראל כעבור 31 שנה, ולהגשמת חזון הדורות: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
בזכות נס הצהרת בלפור החליטה אסיפת האומות בסן רמו שבאיטליה, ב-1920, להעניק לבריטים את המנדט לנהל את ארץ ישראל, על-מנת להגשים בה את הצהרת בלפור: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פירסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד 'הבית הלאומי' לעם היהודי בארץ-ישראל".
ובזכות החלטת סן רמו פסק גדול הדור, הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חוכמה' ו'אור שמח', כי הואיל ומדובר בהחלטה של האומות, הרי ש"סר פחד השבועות" (שלוש השבועות שעל-פי אגדתא נידחת, שלא נחשבה מעולם בעלת תוקף הלכתי, אסור לכאורה לישראל 'לעלות בחומה'), ונפתחה הדרך לשיבת ציון גם מבחינת החוששים לתקֵפותן של שלוש השבועות.
למרבה הצער נשכחה עובדה מכרעת בהקשר להצהרת בלפור, שסללה את הדרך להקמת המדינה. לבריטים היו כמובן מניעים משלהם, לא רק אלטרואיזם צרוף. ברשימת הגורמים שהניעו את הבריטים למהלך המהפכני, יש שיאמרו הניסי, מצוי אחד שחמק מתחת לרדאר של התודעה הלאומית, ולא צויין ואף לא אוזכר בשנת המאה להיווסדו: זוהי 'הצהרת בלפור' הצרפתית, זהה בתוכנה להצהרת בלפור, שבאה לעולם חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור. לדעת היסטוריונים, הניעה ההצהרה הצרפתית את הבריטים לפרסם הצהרה זהה משלהם בדבר זכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.
ההצהרה שעליה חתום ז'יל קמבון, מבכירי משרד החוץ הצרפתי, אמרה כהאי לישנא: "פריז, 4 ביוני 1917; הואלת להציג [הנמען אליו היה המנהיג הציוני נחום סוקולוב] בפנַי את התוכנית שלמענה אתה עמל ושמטרתה פיתוח ההתיישבות היהודית בא"י. הינך סבור שבנסיבות הנוחות ועם שמירת עצמאותם של המקומות הקדושים מצד שני, יהיה זה מעשה של צדק וגמול לסייע, בחסותן של מעצמות הברית, בתחיית הלאומיות היהודית באותה ארץ ממנה עם ישראל גורש לפני מאות שנים רבות.
מסמך בינלאומי הממשלה הצרפתית, שהצטרפה למלחמה זו כדי להגן על עם שהותקף שלא בצדק, וממשיכה במאבק כדי להבטיח את ניצחון הצדק על הכוח, אינה יכולה שלא להרגיש אהדה כלפי עניינך, שניצחונו כרוך בזה של בנות הברית. שמח אני לתת לך בזה הבטחה כזאת. היה נא בטוח, אדוני, בדבר הוקרתי הרבה ביותר. ז'יל קמבון".
חשיבותה של ההצהרה הצרפתית אינה פחותה מזו האנגלית. שכן היא היוותה טריגר חשוב לגבי המדיניות הבריטית. יתרה מזו: ההצהרה הצרפתית הייתה מסמך בינלאומי ראשון מסוגו בחתימת מעצמה אירופית, שמביע אהדה לרעיון שיבת ציון. תמוה על כן מאוד, שהעם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט, החוגגים החודש מלאות מאה שנה להצהרת בלפור, שכחו לציין ביוני השנה מלאות 100 שנה להצהרת קמבון הצרפתי; ומשנשכחה הצהרת קמבון, נשכח גם מחוללה נחום סוקולוב, שזכויותיו כאמור בסלילת הדרך לשיבת ציון אינן פחותות מאלה של ויצמן.
שבעה חודשים לאחר הצהרת קמבון וחודשיים אחרי הצהרת בלפור, נסגר המעגל בהישג נוסף: הצהרת 14 הנקודות של הנשיא האמריקני וודרו וילסון, שהכירה בזכות ההגדרה העצמית והעצמאות של כל עם מן העמים שהיו בשליטת האימפריות הגדולות.
סוקולוב, מחוללה של הצהרת קמבון, שחלקו בסיפור התקומה לא היה קטן משל ויצמן, היה הראשון שסלל גם את הדרך להכרת הוותיקן ברומא לשאיפות היהודיות הלאומיות בארץ ישראל. חודש ימים לפני הצהרת קמבון, זיהה סוקולוב בעיה חמורה: בכל מקום נתקל באותה תהייה: "ומה יאמר האפיפיור? לכו תחילה לקבל את אהדת הוותיקן לשאיפותיכם בארץ ישראל".
סוקולוב, איש יודע ספר ששלט גם באיטלקית על בוריה, יזם במאי 1917 פגישה עם האפיפיור ברומא. במיפגש עם בנדיקטוס ה-15 נשבר הקרח. סוקולוב: "מעוניינים אנו בתחיית היהדות ההיסטורית, חדורת רוח מולדתם ועוצמתה, המגלמת את הגאון הלאומי, את המסורות התנ"כיות בצורתן הטהורה. שאיפתנו לזכות החופש, שאין לשלול אותה משום עם". האפיפיור: "מה אוכל אני לעשות למענכם"?. סוקולוב: "אנו זקוקים לאהדתו ותמיכתו המוסרית, ומתכוונים להגן על המקומות הקדושים לנצרות, למרות שכל ארץ ישראל קדושה לנו". בסופה של הפגישה הארוכה השמיע המארח סיכום חיובי: "כן, כן, מקווה אני כי נהיה שכנים טובים" – וחזר על כך, לשם הדגשה, פעמים אחדות.
כך נפתחה הדרך גם לתמיכת ראש ממשלת איטליה דאז רוזלי, ברעיון הציוני, במהלך פגישתו עם סוקולוב. הישגיהם המדיניים המדהימים של שני המאורות הגדולים, ויצמן וסוקולוב, היו הסטארטר שהתניע לפני 100 שנה בדיוק, את גלגל ההיסטוריה לעבר מימוש חזון הנביאים וחלום הדורות. וכל השאר היסטוריה.
