לרגע נדמה שהשם הזה נשכח אצל מקבלי ההחלטות ברשתות השונות.
דפני ליף שיזמה והריצה את המחאה החברתית, גרמה לזעזוע אדיר שגרם גם לגלי הדף לא מעטים גם אצל מספר טייקונים ותאגידים גדולים, אולם נדמה שהזיכרון קצר והעדר חזר לסורו.
מוזר הדבר שאצל רשתות המזון ממשיכה מגמת העלאת המחירים וניתן לראות היום על לא מעט מוצרים יותר מסימן מחיר אחד, דווקא בתקופה ששערי היורו והדולר נמוכים, דבר המסב להן רווח גולמי משופר.
גם רשתות החשמל והאופנה, לא ששות להוריד מחירים בגלל שערי המטבעות הנמוכים ומתמחירים את המוצרים כאילו אין מחר ונשענים על זיכרון המחירים הגבוהים של הלקוחות.
שיאני המחירים הן רשתות הנעליים המסורתיות שמציגות לראווה את מרכולתן במחירים הזויים (500 שקלים לזוג וצפונה) וגורמות לנו הצרכנים להתבלבל ולחוש אי-נוחות, ותהיות על הפערים הגדולים מדי, מול מחירי הנעלים בדוכנים בקניונים, המציגים נעליים במחירים שפויים הרבה יותר סביב 149-99 שקלים.
ובחזרה לרשתות המזון, אשר רובן איבד כבר את הבושה ומייקר ללא הרף את מחירי המוצרים. קחו למשל את פרסומי רשתות המזון, מה אנחנו רואים? רואים שתי מגמות עיקריות, ראשית צמצום המבצעים בכל החנות ושנית לא רואים מבצעים חדים אשר בשבילם שווה להגיע לחנות.
נכון שישנן רשתות אשר מפרסמות 50% הנחה, חצי חינם למשל, אבל גם אצלה המחיר לאחר ההנחה אינו מריץ את רובנו לחנות, שכן הוא דומה ברובו למחיר המוצר גם אצל חלק מהמתחרים, רוצה לומר מה שמשנה הוא המחיר לאחר ההנחה ולא גובה האנחה/ההנחה.
ככה זה שכולם נחים ומדושנים, ככה זה שכולם שאננים, כאילו אין מחר, אז דפני מתי את חוזרת??
