החל מאמצע המאה ה-18 באירופה, יהודים יצאו טיפין-טיפין מהגטו של תקופתם - עזבו את העיירה היהודית (השטעטל) וביקשו להיות אזרחים מעורבים בחברה עם זכויות שוות. הם לא עזבו רק את מקומם, אלא גם את עולמם הקודם. בתחילה ניסו לשלב את יהדותם עם מעורבות בחיים האזרחיים, אך עם הזמן השילו מעליהם סממנים יהודיים. רבים התנצרו - לרוב לא מטעמים דתיים, אלא כדי להתגבר על מחסומים חברתיים שניצבו בדרכם להשתלבות.
במהלך המאה ה-19, כשתנועת ההשכלה היהודית התפשטה והגיעה למזרח אירופה, גבר המאבק בדת היהודית ובממסד הרבני, שנתפסו אחראים למצבו המדיני, החברתי והכלכלי השפל של העם היהודי. המאה ה-19 התקרבה לסופה וצעירים יהודים רבים חשו שאינם נהנים מפירות ההשכלה ומתקשים להשתלב בחברה הכללית. שלא כחבריהם, הם לא רצו לוותר על זהותם היהודית, לא הסכימו להתנצר או להתבולל אפילו למראית עין, למרות שמבחינה פרקטית לא חיו כיהודים.
מיכאל, גיבורו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בסיפור "מחניים", שנתפר כנראה על-פי דמותו של הסופר, עבר תחנות דומות כמו אלפי צעירים יהודים במאה ה-19. בנו של רב במזרח אירופה, בחור ישיבה שפרק עול תורה ומצוות, עזב את בית אביו ואמו והלך לרעות בשדות זרים, לאוניברסיטאות מרכז ומערב אירופה, לחפש תשובות מעודכנות לשאלות הקיום האישי והלאומי.
הינה כמה אפיונים של המשכיל היהודי אז, כפי שברדיצ'בסקי הלביש על דמותו של מיכאל: "שיעורים בשפת-עבר (עברית) אינו רוצה להורות לחניכים, מפני שאינו מאמין עוד בתחייתה של השפה, ואת חניכי הרבנים השכיחים בעיר הוא שונא בכל לב, כשאר 'כלי-קודש' והיראים למיניהם. בעד חלון חדרו הוא רואה בימי השבּתות את ההולכים והשבים מבית-הכנסת למתוקנים (הרפורמים); ולפיכך הוא מכסה באותה שעה את החלון בווילון, כדי שלא לראות בני-אדם בשעת קלקלתם. ספרים עברים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד".
אפשר להמשיך עוד. ברור שמיכאל התנתק לגמרי מהפרקטיקה הדתית של החיים היהודיים, ובמובנים מסוימים אף התנתק מעמו. אבל יש לו "בעיה"; הוא חי בדיסוננס, הוא חווה סתירה עמוקה, קרע נפשי עמוק שאינו יודע ליישב. הנה ההמשך: "ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם מתבולל בלי צער הנפש, ולבו יֵצא על השקר שבאותה נפש... מאומה לא נשאר אתו מעמו - ובן הוא לעמו... מוחו נתרוקן מנחלת-אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו".