א. המקדש החליף ידיים הדרך למקדש אָנטאס מפותלת מאוד, ומרביתה עוברת בתוך חורש עבות ומרהיב, שבולטים בו אלונים שונים. המקדש נמצא על גבעה בלב יער ליד העיירה פלוּמינימאג'ורֶה, הסמוכה לחוף המערבי של האי. אחרי נהיגה קשה בכביש הצר, דרך עדר כבשים, שרבץ על הכביש ליד הכניסה, והפרענו את שלוותו, החנינו את מכוניתנו בכניסה לאתר המטופח מאוד, ומציע פינת צל וקיוסק. הליכה קצרה הביאה אותנו אל הגבעה, שעליה התגלו רק בשנת 1966 שרידי המקדש.
את מקדש אנטאס הקימו, כנראה, הנוראגים בעמק, שהם כרו עפרות כסף. כשנעלמו הנוראגים, השתלטו עליו הפניקים (בלטינית נקראים הפניקים - פּוּנים). הרומאים באו אחריהם, וניכסו לעצמם את המקדש.
כ-200 מטר מהמקדש נמצאו שרידי כפר נוראגי, שנבנה במאה ה-12 לפני הספירה. בכפר נמצאו שרידי נתכי עופרת וזכוכית, שיוצרה במקום. הרומאים יישבו את הכפר הנטוש, והותירו בו ארבעה סרקופאגים (ארונות קבורה), שעוטרו בכסף ובבדיל, ועליהם כתובות בלטינית.
הנוראגים הותירו במקום עיר קברים (נקרופוליס), שהוקמה על ראש ההר, שכנראה היה מקודש. הקברים הרומאיים, שנמצאו לידה, הנם מהמאה התשיעית ומהמאה השמינית לפני הספירה.
המקדש הפוני בהר נבנה לכבוד האל סיד אדיר בּאבּאי. חלקו העתיק יותר מלבני, ויש בו אזור מקודש, שהוצב בו מזבח אבן. סביבו נמצאו שרידי עצמות. כמאתיים שנה אחר כך נבנה החלק האחר של המקדש, שנמצאו בו מאות מטבעות ארד, שנטבעו בסיציליה, בקרתגו ובסרדיניה.
כאמור, החליף מקדש אנטאס ידיים. הרומאים השתמשו בו, והוסיפו לו אגפים במאה השלישית לספירה. את המקדש הקדישו לקיסר מרקוס אורליוס, הידוע בכינוי קרקאלה. החפירות באתר גילו, כי המקדש הרומאי נבנה כבר בשנת 38 לפני הספירה לכבודו של הקיסר אוגוסטוס.
כיום לא נותר מהמקדש הרבה, אך מה שרואים מרשים ביותר - שישה עמודים עם כותרות, רצפת פסיפס ועוד. רצפת הפסיפס די פשוטה, שחור לבן בלבד, אך בולט בה קו תיחום, שמעבר לו רשאים להיכנס רק הכוהנים.
ב. כבישים צרים סרדיניה מרושתת על-ידי כבישים רבים ונוחים, למרות שהם צרים מאוד. חלקם כבישים מהירים, ורובם כבישים רגילים. כדי להגיע לכמה מקומות נסענו בכבישים כפריים, שהתפתלו מאוד כשטיפסו אל מרומי ההרים. ברוב הכבישים הגדולים יש מעקי בטיחות, אך כמעט שאין שוליים, דבר שמקשה על הנהיגה.
לעומת זאת, ברבים מהכבישים, ולא רק בדרכים המהירות, הותקנו מפרצי חרום, שמאפשרים עצירה, כל כמה ק"מ. זה חשוב כשמשתמשים בנווטן, או כשצריכים, לשם שינוי, לעיין במפה.
ג. טליסמן חברת ההשכרה הבטיחה לנו וולוו 40, וקיבלנו טליסמן של רנו - מכונית גדולה מדי לזוג, המשוטט בכבישים הצרים של סרדיניה. בהזמנת המכונית התעקשנו על מכונית אוטומטית; וכנראה, אלו די נדירות בסרדיניה. כמה חברות השכרה דחו את בקשותינו למכונית קטנה ואוטומטית. בפועל, התברר, שטליסמן גדולה מדי לכבישי סרדיניה, אך התעקשותנו על הילוכים אוטומטיים ולא ידניים הייתה במקומה, כיוון שבטיולנו נקלענו לכבישים כפריים מפותלים, צרים ותלולים.
טליסמן הוא קמע. כמכונית, הדהימה אותנו בחידושיה ובשכלוליה, גם לעומת המכוניות המתקדמות, שיש לנו בארץ. הנהיגה בה הייתה תענוג והישיבה בה, גם בנסיעות ארוכות, הייתה מהנה. טליסמן מונעת בדיזל, והתבררה כחסכונית מאוד. למכונית תא נוסעים מרווח מאוד ותא מטען עצום, שהכיל בנוחות שתי מזוודות גדולות, שתי מזוודות קטנות ותיקים.
יש לטליסמן תצוגה עלית - מִשקף, שמוצגים עליו נתונים חיוניים לנהיגה, והיא עתירת-חיישנים והתרעות. יחד עם הנווטן הרגשנו ממש כמו במטוס. היא "צועקת" כשמתקרבים אליה מלפנים, מאחור ומצדיה, וכל אימת שחרגנו מהנתיב.
המכונית "חשה" כשהתקרבנו אליה, דלתותיה נפתחו, ואורותיה נדלקו. אין צורך במפתח להתניעה. כשמדליקים אורות גבוהים, היא מעבירה אותם לאורות נמוכים כשמתקרבת מכונית ממול. בקיצור - נהיגה מענגת עד שלא נקלענו עמה לסמטאות צרות.
כשהגענו לחברת ההשכרה, המכונית טרם הייתה מוכנה. חיכינו כעשרים דקות, ונכנסנו לטליסמן, שהממה אותנו ברווחתה ובחידושיה. גם החזרת המכונית הייתה מהירה ביותר. "החנו את המכונית, וזהו", נאמר. השאר כבר סודר על-ידי הצוות המקומי.
