יוסי ביילין המצרי

לפני מספר שנים כתבתי מאמר תחת הכותרת "חאנת אל יאק", זהו שמה של תוכנית טלוויזיה פופולרית המשודרת בהרבה מדינות בעולם הערבי, ומכאן השפעתה מרחיקת הלכת על חלק ניכר משכנינו. ד"ר אימאן גומעה היא מנחת התוכנית (הלאומית, להגדרתה) אותה אני מקפיד לראות מדי יום ראשון אחה"צ בערוץ ART בשפה הערבית המשדר מארה"ב לכל העולם. המרואיין שלה הפעם הוא ד"ר סעד אלדין אבראהים, דוקטור למדעי המדינה באקדמיה המצרית, והוא בעל "הדעה האחרת". הוא מסמל עבור הרחוב המצרי את הדעה האחרת; מזכיר לי מאוד את יוסי ביילין הישראלי. ליוסי ביילין שלנו, אפוא, שם אחר במצרים: ד"ר סעד אלדין אבראהים, זה שמו בארץ הנילוס. כאמור הוא ד"ר במדעי המדינה, מומחה לפוליטיקה מזרח תיכונית מהפופולרים ומהידועים בעולם הערבי, אבל לא בהכרח מהמכובדים שבהם. הכבוד שרוחשים לו הוא כבוד אקדמאי אך לא כבוד ערבי כי ניתן להסיק ממגוון דיעותיו כי הוא בעד הנורמליזציה! "אלתַטַבוֹע" בערבית, ומילה זו הינה מילת גנאי בארץ הנילוס, היא רודפת כל מי שהוגה אותה מרדף אות קין הערבי, ואפילו מיודעינו ד"ר סעד אלדין הפתוח והכן מתחמק ממנה שמא תדבק בו ותעשה בו שמות: הוא מנסה לטעון כי הוא בעד השלום אך לא בשום פנים לא בעד הנורמליזציה. אפילו אני מתחיל להיות מושפע ממילת הגנאי הזאת: חבר'ה שלום לחוד ונורמליזציה לחוד. הבה נעמיד דברים על דיוקם: ישראל משחר תקומתה אומנם חתרה לשלום עם הערבים אך לא לנורמליזציה חלילה. יעיד על זאת ד"ר אברהים, יעיד על זאת חוזה השלום שחתמנו ביוהרתנו עם מצרים, עם ירדן... אנו למעשה כן חותרים מידי פעם, בעוונותינו הרבים, אחר הנורמליזציה ואחר כל מיני הנאות העולם, אך את הדבר האסור הטמא והמאוס הזה, הנורמליזציה, אנו עושים מאחורי הקלעים, ולאו-דווקא עם שכנינו החתומים איתנו על חוזה שלום יציב וקיים, כי אם עם מדינות רחוקות שאיתן אין לנו שום קשר פורמלי או חוזה שלום בר קיימא, כמרוקו למשל. ממתי עושים קשרי מסחר ונורמליזציה עם מדינות החתומים איתן על חוזה שלום? וחוצמזה מה נתנה ישראל בקמפ דיוויד עבור אלתַטַבוֹע? ככל הנראה ישראל נתנה מספיק בשביל חוזה שלום אבל עדיין לא מספיק בשביל אלתַטַבוֹע. ולמי שלא זוכר, פעם אחרונה: אלתַטַבוֹע זה "נורמליזציה". לדעתי הגיע הזמן להכניס את מילת "אלתַטַבוֹע" לסל המילים העברי התקני, כמוה כ"אינתיפאדה" (מישהו יודע איך אומרים אינתיפאדה בעברית?) או כ"הודנה", ולמה לקפח את אלתַטַבוֹע לעזאזל, למה? לתשומת לב מנהלי האקדמיה ללשון עברי. נפלתי על "חאנת אל יאק" הפעם באמצע, ישנתי. פתחתי את התוכנית רק לקראת הסוף, ראיתי רק שעה מהראיון ולא התאפקתי, ראיתי חובה "מוסרית" להביא את התרשמותי מהראיון על ספח המאמר הזה.

הודף את ההתקפה

היא, המראיינת, ד"ר אימאן גומעה, כבר לא יפה כמו פעם ובצער רב אני כותב את הפיסקה הזאת, האמינו לי... אני מעריך יופי ואם לא יוודע הדבר לאישתי - אני סוגד לו גם. אבל לכל דבר יש גבול וכנראה מול יוסי ביילין המצרי הזה גם היופי מסתיר לו פנים ולא מאיר. הייתם צריכים לראות את הבעת פניה, את זוג העניים המאופרות בכבדות שנעצה אותן בו כאשר הטיחה בו את השאלה/ האשמה: אתה ביקרת לפני מספר שנים באיסראיל לא? והוא, הדוקטור שלנו ניער מעליו את האשמה והחזיר לה באבי-אביה: איך את מעיזה להתעולל עלי קבל עם ועדה ולהגיד שביקרתי באיסראיל?! אני, הודף את ההתקפה, ביקרתי בפלשתטין גברתי. הגברת לא הרפתה והמשיכה באכזריות: "אבל ביקרת בפלשתין אצל הישראלים לא?" הדוקטור עונה נחרצות ובתמימות: "הם הזמינו אותי, למה לסרב"? לפני מספר שנים, לדבריו, במהלך אחת משנות האינתיפאדה, הוא ביקר באיסראיל (חוזרים אח"כ למונח "איסראיל" בטבעיות וכאילו פלשתין כבר לא קיימת) בשליחות לאומית חשובה ונעלה: לאמן קבוצת פוליטיקאים פלשתינית טרייה וללמד אותה, בכל הנוגע לנושא האינתיפאדה, את אומנות ההסברה, את מניעי האינתיפאדה ומטרותיה המוצהרות. הוא בא ללמד אותם איך לדבר לעולם ולהסביר, הוא לא בא, חלילה, לבקר באיסראיל! בשלהי אחת משנות השלום, מספר בלהיטות ד"ר סעד אלדין אבראהים ומחזק את נאמנותו לאומה הערבית, ביקשהו אנואר אל סאדאת יחד עם עוד שני עמיתיו באקדמיה להצטרף אליו לביקור לישראל בתור אנשי אקדמיה מצריים שבמוצהר הם בעד השלום, והוא, אמר לא לאנואר! הוא דחה את בקשת אל-ראיס! מה אתם רוצים יותר מזה?! איזו הוכחה אתם רוצים עוד? (הזכירו לי בבקשה - על איזו הוכחה מדובר? בהקשר למה?) עם זאת, ולמען תיעוד האמת, אבקש לציין ולהדגיש עוד דבר: ד"ר אבראהים, גם במונחים ישראלים, הוא איש אמיץ וכן; והוא הביע את זאת במספר אופנים ויותר מפעם. הפשטות רבותי, היא סימנה המובהק של הכנות, והוא השתמש בה יותר מפעם אחת במהלך הראיון. כאשר עלה נושא המאבק הפלשתיני נגד "הכובש", הוא אמר את דעתו במילים אלה: "אינני בעד מאבק מזויין נגד אוכלוסייה אזרחית". היא, היפה לשעבר, נעצה בו עיני חתול-בר בפעם העשירית במספר: "אבל גם האוכלוסייה האזרחית רוצה לגרש את הפלשתיני מעל אדמתו, איך אתה רוצה שינהל את המאבק נגדה" והוא, ד"ר אבראהים הכן בשלו: "אסור לנהל את המאבק המזויין נגד אוכלוסייה אזרחית". "אבל לעם הפלשתיני אין צבא, איך אתה רוצה מהפלשתיני להלחם בצבא במדינה? איך כל תנועות המרד בכל העולם מתנהלים? איך הם נאבקים? לא בין היתר באוכלוסייה האזרחית"? הוא ענה לה כי בסופו של דבר, ההכרעה נעשית נגד הצבא לא במעמד האזרחי. ומעבר לזאת, תיבל את עמדתו בטיעון לוגי מבית הספר הבינלאומי: הנזק שנגרם "לשאלה הפלשתינית" במתחם דעת הקהל הבינלאומית מפעולות המתאבדים עולה על הפירות שלהם. עוד ציין, במסגרת מבצע כנות אין-קץ שפתח בו, עובדה אחת מצמררת מזווית ראייה ערבית: גם לתרומתנו, כערבים, היה גבול "לשאלה הפלשתינית" (במקום תרומה ללא גבולות). למעשה, נאנח, רק מלחמה אחת ניהלנו בצד אחינו הפלשתינים ולמענם - היא מלחמת 48. כל יתר המלחמות, קבע, עשינו למעננו, למען מצרים, למען שיחרור סיני, למען הגולן, וגם למען השלום (הוא התכוון למלחמת 73 שבלעדיה, לפי סאדאת, מצרים לא יכלה לעשות שלום עם ישראל). ד"ר אבראהים, לסיכום, רואה את השלום כטקטיקה מקצועית שדרכה ניתן להגיע אל העמדה הסופית להכרעת "האויב" ושיחרור כמה שניתן מהאדמות "הכבושות". לו, אין ספק, כי בסופו של דבר השלום הוא שייכון באזור, לא ההכחדה ההדדית; והוא הביא הרבה דוגמאות-תומכות ב"האני מאמין" שלו, מתוך דפי ההיסטוריה האנושית: גרמניה ואירופה, ארה"ב ווויטנאם... האנושות לטעמו, מתיישבת ומשגשגת בסוף הדרך על מטרה אחת: על השלום לא על המלחמה. ד"ר סעד אלדין אבראהים, זה שכינתיו בפתח דברי כיוסי ביילין המצרי, הוא איש טוב למצרים. למסקנה הזו היגעתי לאחר שאנסתי את עצמי להיות אוביקטיבי... ד"ר סעד אלדין אבראהים הוא איש טוב למצרים; את זאת אני יודע, אבל האם מקבילו הישראלי טוב לנו? טוב לישראל? השאלה מה מציע ד"ר אבראהים לביילין ומה נותן ד"ר ביילין לד"ר אבראהים. שאלה של דוקטורים... מי אנחנו פשוטי העם שנבין בשאלות של דוקטורים.