נובמבר 1897: מתרחש הנס השני בפרשה. בנקאי בשם קסטרו רואה את אחת המודעות שתלה מתיה דרייפוס, ומזהה בה את כתב ידו של אסתרהאזי, שהיה אחד מלקוחותיו. קסטרו מגלה זאת למתיה, הפונה אל עורך הדין דמאנז', שבמקריות מדהימה נמצאים אצלו מכתבים שכתב אסתרהאזי. מתיה ודמאנז' משתכנעים שאכן אסתרהאזי כתב את מכתב הבגידה, ומתיה פונה במכתב גלוי אל שר המלחמה, מצהיר שהבוגד הינו אסתרהאזי, ומבקש ממנו להוציא את הצדק לאור. בנקודת זמן זו מתקרבת הפרשה לשיאה, שנמשך למעלה משנה.
אחרי שמתיה מפרסם ברבים את האשמתו שאסתרהאזי הוא הבוגד, מפרסמת אחת מאהובותיו המרומות של אסתרהאזי מכתב שכתב לה 13 שנים לפני כן, ובו נכתב: "אינני מסוגל להכאיב לכלב קטן, אך הייתי הורג בעונג רב שלוש מאות אלף צרפתים... אילו בא אלי מישהו הערב ואמר לי שמחר איהרג כפרש גרמני (אולן) תוך שאני קוטל בחרבי צרפתים, ודאי הייתי מאושר". חלק ממתנגדיו של דרייפוס טוענים שהמכתב זויף, אחרים טוענים שהמכתב אינו קשור כלל לפרשה, ויש ביניהם אפילו מי שטוען שזה בלתי מוסרי לחשוף מכתב שכזה.
נובמבר/דצמבר 1897: אמיל זולא מפרסם מאמרי תמיכה בדרייפוס, בהם נכתב בין השאר: "טעות משפטית היא מקרה מצער, אך דבר אפשרי. שופטים טועים, גם אנשי צבא עלולים לטעות. מה לכל זה עם כבוד הצבא? הפעולה היפה ביותר היא, שאם נעשתה שגיאה, מתקנים אותה. השגיאה האמתית תתחיל בו ברגע שיתעקשו לא להכיר בכך שטעו. ... ובכן, כעת האנטישמיות. זו תעמולה המביאה אותנו אלף שנים אחורנית. כל פרשת דרייפוס האומללה היא פרי הסתה. האנטישמיות היא זו המשגעת כיום את ההמון".
ינואר 1898: כדי להשתיק את תומכי דרייפוס מועמד אסתרהאזי למשפט שהתנהל ברובו בדלתיים סגורות, ומזוכה אחרי ששלושה מומחים לכתבי יד מעידים שמכתב הבגידה נכתב על-ידי אדם שניסה לחקות את כתב ידו. את העובדה שדרייפוס היושב באי השדים באשמת כתיבת המכתב כלל לא הכיר את אסתרהאזי, ולכן הטענה שכאילו ניסה לחקות את כתב ידו היא מגוחכת, אסור להשמיע במשפט, כי הנאשם הינו אסתרהאזי, ולמשפטו אין לכאורה כל קשר למשפט דרייפוס.
מלחמת אחים אחרי הזיכוי נשמעו ברחובות פריז הקריאות "יחי אסתרהאזי, יחי הצבא, מוות ליהודים". כעבור יומיים מודח שוירר-קסטנר ממשרתו כסגן נשיא הסנאט, ולמחרת מופצים ברחובות פריז 300,000 עותקים של העיתון ל'אורור, שבו מתנוססת הכותרת: "אני מאשים", שכאמור ניתנה על-ידי קלמאנסו, ומתחתיה נכתב: "איגרת לנשיא הרפובליקה מאת אמיל זולא".
שנת 1898 הייתה השנה בה הפכה הפרשה לנושא המרכזי על סדר היום של הציבור בצרפת, כשלא הייתה רחוקה האפשרות של מלחמת אחים בין תומכי דרייפוס למתנגדיו. מאמרו של זולא חשף את אשר קרה מאחורי הקלעים, חשף את העובדה שפיקאר גילה שאסתרהאזי בוגד עוד לפני שהבין שהוא כתב גם את המכתב שבעטיו נשלח דרייפוס לאי השדים, חשף את העימות של פיקאר עם ראשי הצבא, והוכיח שגם כשידעו ראשי הצבא בוודאות שדרייפוס חף מפשע, הם העלימו את המידע הזה מעיני הציבור ורשויות המשפט.
לקראת סופו של המאמר כתב זולא: "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון כי עבר חוק, בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים, ואני מאשים את בית הדין הצבאי השני כי חיפה על עבירה זו לפי פקודה מגבוה, ואף הוא סילף משפט בזכותו ביודעין אדם שסרח".
מיד אחרי פרסום מאמרו של זולא החלו בצרפת מהומות אנטישמיות שנמשכו לאורך כל שנת 1898. חנויות יהודיות נבזזו, מפעלי תעשיה של יהודים הותקפו, ומגרנובל ועד טולוז השתוללו האנטישמיים. שיא המהומות היה בעיר אלג'יר, כשנוצרים צרפתים ערכו במשך ארבעה ימים רצופים, ובאין מפריע, פוגרום ברובע היהודי, והרגו לפחות שלושה יהודים.
ומאמרו של זולא לא עורר רק מהומות אנטישמיות, אלא גם קרע עמוק בחברה הנוצרית כולה. מי שהיה לימים שגריר צרפת ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה, מוריס פליאולוג כתב: "הארץ הייתה דומה למלחמות הדת במאה השש עשרה. יש צורך לחזור לתקופות העצובות ביותר בהיסטוריה של צרפת כדי למצוא פרוד כל כך עמוק בעם. איש לא היה יכול להישמר מהמחלה המדבקת של שנאה ולהט הרסני." וסופר אנטישמי ממתנגדי דרייפוס בשם מוריס בארס כתב: "הפרשה הייתה מסוגלת להפריד בין מלאכים לבין עצמם. האומה נראתה כמתפרקת, כמרוסקת. כל העם נראה כאחוז שיגעון קולקטיבי. אמרו אז: צרפת נפגעה ונחרבת ברעידת אדמה"
בפרק הבא: כיצד התגלה שהקולונל אנרי הוא זייפן, גילוי שהוביל להתאבדותו בתא הכלא.
