"יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים, יותר מאלף רימונים" (נפוליון בונפרטה). "לצדק יש צורה אחת ולעוול הרבה צורות" (ר' משה אבן עזרא). "הצדק הוא כמו רכבת שתמיד מאחרת" (יבגני יבטושנקו). משפט שדה על-ידי הדלפות והרי חידה נושאת פרסים בנוסח הקלאסי הישן. דוגמא: רכבת יוצאת מחיפה במהירות של 80 קמ"ש ומצד שני רכבת שיוצאת מבאר-שבע במהירות 90 קמ"ש. היכן יפגשו? והרי החידה החדשה - עו"ד שמרון ומולכו נחקרים בחדרים נפרדים על פרשת הצוללות. מתי העדויות שלהם מחדר החקירות יפגשו בתקשורת? בשעה 6 או 8 בערב? ובמעבר לא חד, ראש הממשלה נחקר במעונו משך 5 שעות רצוף. מתי תמלילי החקירה מהמעון יגיעו לתקשורת-און ליין? אחרי 5 דקות או 30 דקות, ומתי יפגשו עם תמלילי שמרון מולכו אלוביץ בחדשות 8 בכל הערוצים? הפותר נכונה יזכה בפרס מתנת. ולסיום החידה, מתי הגופים המשפטיים כמו יו"ר לשכת עורכי הדין, יו"ר וועד מחוז תל אביב, שרת המשפטים, היועץ, פרקליט המדינה, המפכ"ל עורכי דין מהקהילה המשפטית, פרופסורים מהפקולטות עיתונאיים בעד משפט הוגן. אולי גם סוב יודיצה חזקת החפות, כללי הצדק הטבעי או בקיצור רב משפט בנוסח הישן והטוב שיוכרע בבית משפט ולא במשפט ציבורי או בתקשורת. העונה נכונה על התהיות והשאלות שהועלו יקבל פרס בצורת סיור אישי באחת הצוללות החדשות. נא למהר - מספר המקומות מוגבל.
לאחרונה, אנו עדים לתופעה חמורה, ההולכת ומתפשטת בתקשורת הישראלית, של ניהול משפטים בעלי אופי ציבורי תקשורתי בטלוויזיה, ברדיו ובפנלים שונים במסגרות דיונים בתקשורת. התופעה מדאיגה, כשלעצמה, מאחר שהיא מסרסת את מהות המשפט, מייתרת את ההליך הדיוני המשפטי, את הליכי החקירה של הצדדים באולם המשפטים, ולבסוף גם את תפקידו של השופט, שצריך להכריע ע"ס הראיות שהובאו בפניו בגורלות של אנשים, משפחות, חברות ועסקים.
התקשורת הופכת את המשפטים, לקרקס תקשורתי, מין סוג של ריאליטי חדש, שבסופו הציבור. כלומר, המושבעים, יחליטו על גורל המשפט על-ידי ס.מ.ס בטלפון או באינטרנט.
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת
דורית ביניש, יצאה בזמנה למאבק צודק, בזירוז הליכי משפט, קיצור תורים וקנס על משיכת זמן ובקשות דחייה לא מוצדקות.
הרי הטלוויזיה, עושה לנו את המלאכה ביעילות, מביאה ראיונות עם המתלוננים, משחזרת את האירוע באמצעות עדי הראייה, ויתרה מכך מצטטת פסקאות מתוך העדויות שנמסרו. ומעל לכל - קטעים נרחבים מעדות החשוד/נאשם על גרסתו, כולל הסתירות והתהיות שישנן בגרסתו, מובאים בפנינו במלואן.
ואני שואל את ראשי אכיפת החוק, את יו"ר לשכת עו"ד, יו"ר וועדי המחוזות - איפה אתם? איפה קול הזעקה המצופה מראשי מערכת המשפט, על העוול, על הסירוס, על הפסול בשיטה החדשה, המייתרת את ניהול המשפט, בפני השופטים. ואם כך הם פני הדברים, למה שלא נחזור לשיטה המשפטית של ימי הביניים לאמור: "מבחן האש". הנאשם יועמד למבחן, אם ישרוד ולא יודה סימן שהוא זכאי, לא יעמוד במבחן - דינו נחרץ.
אפשר גם לגוון בשיטת "הדו-קרב", שהיה נהוג בראשית המשפט האנגלי. לאמור, הנאשם העשיר האביר בוחר לו נציג שילחם ב"דו-קרב" נגד המאשים והמלעיז או נציגו והמנצח - הוא זכאי. לא פעם ולא פעמיים כל העדויות, העדים המתלוננת, חוקרי המשטרה, כל מה שנעשה ונשמע בחדרי החקירות, הובאה בגרסת טלוויזיונית, וכל זאת עוד לפני שהחל המשפט, והראיות הוגשו לשופטים. מבחינה משפטית - מדובר "בסדום ועמורה" מבחינה תקשורתית, בידור להמונים בנוסח הגלדיאטורים ברומא.
רבותי, המצב הזה לא יכול להימשך. או שיבטלו את המשפטים או שימנעו את התופעה התקשורתית הקלוקלת הזו לאלתר. את התפקיד הזה צריכים למלא ראשי מערכת שלטון החוק, בלחץ ציבורי, ואם צריך בחקיקה ובענישה כבדה. עלינו להחליט - רוצים מערכת משפט תקינה או קרקס טלוויזיוני.
עורכי הדין בהרבה מקרים נאלצים להדוף את התקפות העיתונות הכוחנית והחטטנית על-ידי הופעות מול מצלמות הטלוויזיה, כדי להסביר, לתרץ או לדחות טענות ופרשנויות לפעמים על גבול האבסורד.
שלא תהיה טעות - עורכי הדין לא סובלים מהחשיפה ופרסום תמונותיהם ושמם בעיתונות - הם נהנים מהסיטואציה וסוחטים אותה עד תומה. אין זה מחזה נדיר לראות עו"ד צועדים עם הקליינט מול סוללת הכתבים, תוך מתן הוראות אחרונות בעלות חשיבות משפטית גורלית שנלחשות לאוזני הקליינט ההמום והמבולבל, פרט אולי לכמה "מקצוענים" שכבר רגילים למחזה ולריטואל העיתונאי.
האם הדבר עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה של עורכי הדין? לא בדיוק, עם הסתייגויות חריגות וגלישה לאזורים אפורים שלא נצפו על-ידי מנסחי כללי האתיקה המקצועית?
לפני שניים שלושה עשורים לא עלה על דעתו של עו"ד להיות איש יחסי הציבור ודוברו של החשוד, הנחקר או הנאשם. המקצוע חייב אותו למקצועיות, למיומנות, לנאמנות ולכושר שכנוע בבית המשפט. עוה"ד הקלאסי כהגדרתו הוא "קצין בית המשפט" שתפקידו לעזור לבית המשפט לעשות משפט, מבלי לפגוע במטרתו להיות נאמן לקליינט ולעשות כמיטב יכולתו לייצגו בפני הערכאות - ראה חוק לשכת עורכי הדין.
השינוי החל להסתמן לפני כ-15-10 שנים, עת החלו סידרת המשפטים של "אישי ציבור", שרים, ח"כים, ראשי עיר ומנכ"לים של חברות ממשלתיות וציבוריות. העיתונות כדרכה עטה על המציאה והחלה בחשיפה נרחבת ואגרסיבית, וכדי להתגבר על המתקפה הציבורית ולבלום אותה החלו הנאשמים להיעזר במשרדים ליחסי ציבור ודוברים מקצועיים.
יש הבדל מהותי בין עיתונות חופשית שתפקידה לדווח, לסקר, להביא לצופים עובדות עם או בלי פרשנויות מקצועיות - שזה חיוני, לגיטימי ורצוי לבין עיתונות החודרת לפרטיות, לחדר המיטות, נאחזת ומפרסמת כתבות צבע ורקע מלאות רכילות, חצאי אמת, וסיפורי עבר עם סיפורי בדים של כאילו חברים ומכרים ורכילאים חברתיים ומקצועיים.
יש גם עיתונות שיוצרת ודוחפת פרשיות יש מאין, כולל ביצוע תפקידים השמורים למשטרה ופרקליטות כשכל התמהיל הזה - המגיע בחבילות כל היום מכל הכיוונים - גם אם יש רתיעה ציבורית היא בסופו של דבר שוקעת ומבעבעת לתודעה עד שקשה לפעמים לנתק בין האמת לסיפור בין העובדות לבדיות.
כדי למנוע אי-הבנה - אין בדברים אלה כדי להתנגד לסיקור ולדיווח לגיטימי מהפרשיות. ההפך הוא הנכון - גילוי וסיקור עוזרים למשטרה בפיענוח ובאיסוף ראיות חשובות בפרשיות כמו תקיפה מינית והטרדה מינית, שוחד וכד'. במקרים אלה החשיפה חיונית לדגם של התנהגות דומה בעבר ולחיזוק ראיות המשטרה והפרקליטות, אך בגבולות סבירים, הוגנים ומקצועיים.
ואם העיתונות תירגע יש להניח שגם עוה"ד יאלצו להנמיך פרופיל ולהתרכז במשפט. אך כל זמן ששני הגופים או השלושה - עיתונות, משטרה ועורכי דין, יזינו זה את זה - החגיגה תמשך.
בכל מקרה, המצב הנוכחי לא יכול להימשך. וכדי לא לרוקן מתוכן את מקצוע עריכת הדין ולא להגיע במערכת המשפט לגורמים המתאימים, לאזור אומץ ובשילוב מערכות - להחזיר למשפט את כבודו הנשחק והאבוד.
לסיום ברצוני להדגיש, פעם נוספת - יש הבדל מהותי בין הרשעה על-ידי העיתונות והתקשורת לבין הרשעה על-ידי בית משפט. הציבור מתרשם מהכתבות, מהפרסומים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות ומגבש דעה, בטרם החליט בית המשפט, כאשר השופטים חייבים וצריכים להחליט ע"ס חומר הראיות בלבד והמסמכים שלפניהם ולא על בסיס פרשנות ורכילות.
