אינני יודע אם המכתב הזה יגיע אליך. אני שולח בדואר. אין לי ברירה. לא כל המכתבים מגיעים. אני יודע. אין לי מושג למה ולאן הולכים דברי הדואר שלא מגיעים. אין בהם צ'קים. בטוח. יצאו משימוש הצ'קים. אין בהם מזומן. למי יש עוד מזומן בימים האלה. מה ישלחו? כרטיסי אשראי? לא עולה על הדעת. אני מהמר. אולי המכתב הזה איך שהוא יגיע הוא חשוב. את מחכה לו. אני יודע.
הייתי כותב לך מייל. משתדל. מקליד לאט-לאט. מתקן. בודק שבע פעמים לראות אם לא הכנסתי ריש במקם אלף או אפס במקום סמך. בסוף הייתי מוציא כבר משהו. אבל אי-אפשר. העכבר לא עובד. החץ תקוע. המסך טיפש. לא הולך. צלצלתי לתמיכה. אחרי שעה וחצי התייאשתי. "שיחתך חשובה לנו". "שיחתך חשובה לנו". אלא מה. בין 'חשובה' ל'חשובה', מבצע. חבילה. אתר בלי המתנה. "חשובה לנו". מאוד. סגרתי.
אז אני כותב. רציתי להסביר לך בטלפון. אחרי חצות אצלכם מעבר לים. העזתי. לא נעים. חשבתי כי תסלחי לי אם הצלצול שלי יעיר אותך. הרי את מחכה לשמוע ממני. אבל לא. לא היית נגישה. מילה משונה, כמו גלישה. כמו חור בלישה. נגישה. עברית חדשה. מילא. העבירו אותי למייל בוקס. לא עברית. ללא הועיל. קול רובוטי נשי הודיע כי התיבה שלך מלאה. הפקס, ניסיתי גם את זה, צלצל תפוס. בלי סוף. אולי תקלה. בענן. אני יודע איפה. נשאר רק הדואר שאולי לא יגיע ואולי בכל זאת, בנס, יפתיע את כל ההפרטה ותקבלי.
תעודת זהות זה דחוף. אין לך פרוטה בחשבון, אבל יש לך את כל הוראות הקבע. זה שאת מרצה אורחת באמריקה ובעלת דירה בארץ עם כסף בלי עין הרע שם אבל עם חשבון בנק כאן, לא עוזר. העברת סכום יפה. יש לי יפוי כח. צלצלו להודיע כי בלי אני לא יודע איזה מסמכים מאיזה משרדים אמריקנים או כזה, יש חשש ל
הלבנת הון. נא לחזור אלינו דחוף לבירור. צלצלתי. קיבלתי מיד. אוטומט. "תעודת זהות". העברתי. לא מספיק. זיהוי קול. זיהיתי. הרובוטית אמרה "המערכת לא מזהה". ניתקה. צלצלתי. שוב. סגרו. הרובוטית הזאת מניחה את השפופרת ברגע שהיא מתייאשת ממי שהקול שלו לא מתאים למאגר. מה יש שם במאגר? כל הקולות של כל החשבונות, אבל אם מישהו רוצה להסביר לבנק שמשהו לא הולך עם החשבון של הבת שלו - הוא ייתקל במערכת שלא מזהה אותו.
כל המערכת כבר לא מזהה אותי. אני צועק לתוך השפופרת שאני רוצה לדבר עם פקיד בשר ודם. אין כזה יותר. הרובוטית שוב על הקו. אומרת לי כי אני יכול למסור הודעה באינטרנט. אני רוצה להגיד לה שהחץ שלי מת. היא מנתקת. אני רואה לנגד עיניי את ההוצאה לפועל מגיעה אל הבנק שלך בשם כל מי ששילמת לו בעבור שירותים באמצעות הודעת קבע, והם לא קיבלו, כי את חשודה בהלבנת ההון שלך, בבנק שלך, בגלל איזה מסמך שאין לי ואין לך מושג מה הוא ומי הוא.
אני שוב מצלצל. הרובוטית אדיבה להפליא היא שוב על הקו. מבקשת סיסמה. או קוד. או שניהם. אני מסוחרר. אני רוצה להגיד לה שאני לא יודע על איזו סיסמה היא מדברת. היא אומרת לי כי המערכת ממתינה לקוד. אני לוחש לה, "שמעי, אני לא גנבתי שום כסף, לא הלבנתי שום הון, לא זייפתי שום סיסמא, ולא המצאתי שום קוד, אני בסך-הכל אדם מן היישוב, ששירת בצהל, וכבר גמר לשלם את המשכנתא, ומתקיים ביושר מן הפנסיה ורוצה פשוט לדבר עם מישהו ואין עם מי לדבר, פשוט אין עם מי לדבר. וקשה לי.
לגמרי לבד "עם מי כולם מדברים"? אני שואל לתוך השופרת והזמזום של שיחה מנותקת כמו מנגן לי רחמים, לא מקשיב, אבל אני מתעקש לשאול אותו, "עם מי כולם מדברים, הילדים, הבחורים, הבחורות, הנשים, האנשים, ברחוב, באוטובוסים, בקופת חולים, בקולנוע, אגודלים על אייפודים עיניים לאות על מסכים, כולם יחד לגמרי לבד, כולם מחוברים למחוברים אחרים, והאחרים לעוד אחרים, ואיש לא מרים מבט לוודא שהוא עצמו עוד נמצא במקום ממנו הוא מחובר לרוחות, אני יודע למי, לצללים, לשדים, שגם שומעים כנראה, וגם קוראים כנראה את המסרים שהכל מקלידים על הצגים, וגם משחקים אולי במשחקי מחשב, וגם קוראים כותרות, וגם סוקרים תמונות, וגם יודעים מה זה 'סלפי' ואני עדיין באמת לא יודע".
איך אדע. שמעתי באוזניי את בן-גוריון מכריז "בארץ ישראל קם העם היהודי". מה רוצים ממני, שאדע? לא, לא יכול. אני חוזר לבנק. אני מניח את השפופרת לפניי ועכשיו אני כבר מדבר אליה, לא לתוכה. "מיליארדים אתם הבנקים. אמרו בחדשות. כל פעולה, עמלה. כל כספומט, עמלה. כל קניה בכרטיס אשראי, עמלה. אין לכם מכל העמלות האלה כסף להעסיק פקיד אחד בעבור הזקנים והזקנות, מאות אלפים, שמקבלים פנסיה לבנק ורוצים לדעת בטלפון הישן והנושן הטוב, אם אין להם או יש להם אובר? ואי-אפשר, רק הרובוטית שאינה מתעייפת לעולם ולא עוזרת אלא למי שנולד עם פלפון בעריסה ועם סיסמה על המוצץ. "נורא", אני אומר לשפופרת. היא לא מתרשמת. מזמזמת שלא אכפת לה ממני. גם היא.
למה אני כותב לך את כל זה. כי אני חושש מאוד שאני לא יכול לעזור לך ואת צריכה לדעת ולהפנים את זה. להפנים מילה טובה. חדשה. נחמדה. להפנים. להפנים מה? להפנים שאם תקבלי את המכתב הזה, עזבי. אל תיקחי מטוס. אל תגיעי לארץ. אל תיכנסי בעצמך לבנק. זה יהיה מאוחר מדי. כל מה שתמצאי הוא שסגרו לך את המים כי הוראת הקבע שלך חזרה. כי אין לך חשמל. מאותה סיבה. כי סגרו לך את הטלפון, אלא מה. כי על הדירה שלך יש פתק אלים של כביש שש שמודיע לך כי במצטבר אחרי שהוראת הקבע שלך חזרה את עבריינית ללא תקנה. וכל זה בגלל ששלחת את הכסף. שלך. והוא לא נקלט. מי יודע.
ניסיתי לברר. אי-אפשר. אין פשוט אין, עם מי לדבר... את מבינה? אם הדואר הזה לא יגיע, אל תעני. נתפלל שאיכשהו, אלוהים שלנו המנוסה, יעשה איזה נס, כמו שהוא רגיל לעשות מדי פעם, ויהיה, אין ברירה - כי אומרים צריך לחשוב חיובי אם אפשר עוד בגילי - בסדר. קסם של מדינה. שלך באהבה, אני.
