על-פי נתוני רשות ההגירה חיים בישראל כ-55,000 מסתננים מסודן ומאריתריאה, אבל כמובן שזה אינו המספר המדויק של האזרחים ממדינות אלה. בתל אביב חיים לפחות 4,000 מילדיהם. לא מכבר קיבל בית המשפט העליון את עמדת ארגוני הסיוע ופסק שהפגיעה בזכות לחרות של המסתננים גדולה ואינה מידתית ועל המדינה להמשיך ולשאת בנטל הכלכלי הכרוך בהתמודדות עם תופעות ההסתננות. אם תינתן להם הכרה ואפשרות להשתקע יתחיל תהליך של איחוד משפחות והמספרים יגדלו.
סיור קצר בדרום תל אביב מביא את המסייר לידי תדהמה והלם תרבותי, איך צמחה לה בתוך תל אביב, מדינת עולם שלישי. אלפים נמצאים ברחובות יושבים בחוסר מעש ומעשנים, אותו רחוב שהיה ידוע פעם כרחוב הנעליים 'נווה-שאנן' כל כך שינה את פניו, והיום פועלים בו מועדונים, פאבים, ועסקים שמפעילים המסתננים. חולדות ענקיות מתרוצצות בסמטאות עקב התנאים הסניטריים הירודים, בחדרי המדרגות מתגוללים גברים שיכורים, הריחות קשים לנשימה, לא נעים. קשה להאמין שמתגוררים שם תושבים ותיקים ואומללים שאין ידם משגת לעבור מהמקום, ואין להם אלא להסתגר בדירותיהם מחשש לחייהם. כשיפי הנפש מהשמאל פוצחים בדברי ההבל, כי גם היהודים בטרם הייתה להם מדינה, היו מסתננים, או לא חוקיים במדינות בהם ישבו ברחבי העולם, הם אינם מזכירים את העיקר. את העובדה שהיהודים תרמו תמיד למקום בו התיישבו והתרומה הייתה בכל המובנים, בתעשיה, בבנקאות, במסחר ובמקצועות החופשיים.
האם התגוררו בעבר יהודים בסודן? אכן כן. היהודים הראשונים הגיעו לסודן ממצרים במחצית השנייה של המאה ה-19. הם יצאו עם סוחרים אחרים במסלול השיירות מגיזה. סודן היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה, יושבת על הנילוס ומימיו הם מקור החיים שלה. בצפון המדינה חיים מוסלמים סונים, במערבה שבטים נודדים שמקור מחייתם מבוסס על מרעה. בדרום חיים בעיקר אפריקנים שחורים. ההבדל בין תושבי הצפון והדרום הוא הסיבה לעימות המתמשך ולשנים רבות של מלחמת אזרחים. חרטום הבירה ממוקמת במפגש בין הנילוס הכחול לנילוס הלבן, היא חלק ממטרופולין הכולל שלוש ערים: חרטום, אומדורמן וצפון חרטום. יחד הן מונות למעלה משבעה מילון תושבים.
ב-1820 שלח
מוחמד עלי פאשה, המשנה למלך הטורקי ששלט במצרים, את הצבא בפיקודו של בנו אסמאעיל כדי לכבוש את צפון סודן ואת מרכזה, הם הכירו בחשיבותה האסטרטגית של סודן, והפכוה מכפר דייגים לבירת הארץ.
ב-1881 פרצו בסודן מרידות ונזיר סופי בשם מוחמד אחמד בן עבדאללה הכריז על עצמו מהדי (דמות משיחית באיסלאם, מנהיג שעל-פי האמונה ימלא את העולם צדק) הוא כבש את חרטום וקבע את בירתו באומדורמן. הוא ניהל מלחמת חרמה נגד הלוא מוסלמים, והכריח את המשפחות היהודיות שחיו שם לקבל עליהם את האיסלאם או למות. המתאסלמים חויבו לשאת נשים מוסלמיות. עם כינון השלטון האנגלו-מצרי ב-1898 חזרו המשפחות ליהדות בהנהגת בן ציון קושטי, ומשפחות אלה היו גרעין הקהילה בראשית המאה העשרים. הרב שלמה מלכה בן ה-28 התבקש לעבור מטבריה לסודן ולשמש כרב הקהילה. קהילת יהודי סודן קבלה עליה את סמכות רבני מצרים בענייני נישואין וגירושים.
החרמת רכוש יהודי הרב מלכה גייר את נשותיהם המוסלמיות של היהודים שנאלצו להתאסלם בימי שלטון המהדי ולאחר הגיור היה עורך חופה יהודית. ב-1908 היו בסודן כמעט 200 משפחות יהודיות, אולם עד 1920 גדלה מאוד האוכלוסייה היהודית והקהילה נעשתה סניף של הקהילה המצרית. לסודן המשיכו כל העת להגיע יהודים, גם כאלה שברחו מאירופה לאחר עליית הנאצים לשלטון. הם קידמו מאוד את הסחר הסודני ומונו תוך זמן קצר למשרות בכירות במשק הסודני, במנהל הבריטי, בתעשיה, במסחר הבינלאומי .
בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, מנתה הקהילה בסודן כאלף נפש. המהגרים היהודים שמרו על זהות מוצאם והציגו את עצמם: בגדדים, חלבים, איטלקים, צרפתים, אלג'ירים, טורקים. מרכז החיים היה בית הכנסת באומדורמן עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן עברו רוב היהודים לחרטום, ושם הוקם בית כנסת ששירת את כל בני הקהילה. הרב מלכה הוא זה שניהל את התפילות ואת קריאת התורה בעברית בהברה ספרדית ובניגונים של יוצאי מרוקו ומצרים אשר היו מוכרים לרוב הקהל.
משנות העשרים של המאה הקודמת הייתה הקהילה היהודית בסודן קהילה מודרנית. הרב מלכה וחברים מהקהילה הרבו לבקר בישראל וראו עצמם חלק מהתנועה הציונית. בראשית 1956 זכתה סודן לעצמאות, וכעבור עשרה חודשים פרץ מבצע קדש. אז החלו התקפות בעיתונות על היהודים והן נמשכו עד מלחמת ששת הימים.
לנוכח המשטמה בעיתונות החליטו רוב יהודי סודן שעליהם לעזוב והם היגרו למקומות שונים בעולם וחלקם עלה לישראל. במאי 1969 תפס את השלטון ג'עפר נומיירי והוא הורה על החרמת רכוש יהודי רב.
בימי פריחת הקהילה השיג יוסף פורטי מבני העלית של יהודי מצרים והנשיא של הקהילה את הסכמתו של מושל חרטום כי הבעלות היהודית על בית הכנסת תישאר תמיד בבעלות יהודית. ב-1986 אחרי שיהודי סודן עזבו אותה ונותרו רק שישה מבני הקהילה הם מכרו את הבניין לבנק מקומי, למרות התנגדות יוצאי הקהילה שכבר חיו מחוץ לסודן.
בעשרות השנים שבהן התקיימה הקהילה היהודית, היא הייתה מלוכדת והתייחדה בצביונה המודרני והציוני. תקופת מגוריהם של היהודים בסודן היו טובים ותרמו לכך ראשי הקהילה, והרב מלכה שהתנהלותו הייתה רגישה וחכמה. אבל העיקר היה שיהודים הועילו לשלטון הסודני בכול תחומי החיים, תרמו מניסיונם ובקיאותם וקידמו את המשק הסודני.
הרב מלכה נפטר בשנת תש"ט ונקבר בחרטום. רק בשנות השבעים הועבר ארונו להר המנוחות בירושלים.
