תל אביב, העיר הגדולה, נחשבת לעיר יפה, תרבותית ומודרנית. אבל אני לא חסידה גדולה של תל אביב. לעניות דעתי הבלתי מלומדת זו עיר עצבנית, רעשנית, בקיץ מזיעה ובחורף מקפיאה.
למרות שנהוג להשמיץ את העיר שבה נולדתי ולידה אני גרה, פתח תקוה, הרי שאני אוהבת את העיר הזו וגם את מקום מגורי – כפר קטן ושקט בפאתי העיר. הצרה הגדולה ביותר היא שכדי להגיע ל"עיר הגדולה", שבה מתרחשים רוב עיסוקי ורוב האירועים שבהם אני נוטלת חלק, יש לחצות סמבטיון שלם של מכוניות נושפות רושפות ופולטות עשן.
הגרועות שבהן הן כלי התחבורה הציבורית. המפלצות הגדולות האלה פולשות לכל נתיב של התחבורה הפרטית, למרות שיש להן נתיב משלהן. לא פעם ולא פעמיים עמדתי בפני איום ממשי על חיי כשמפלצת כזו סטתה מהנתיב שלה בלי הודעה מוקדמת וכמעט מחצה את הספארק הידני הזעיר שלי. אבל למפלצות האלה מותר הכל.
בשעות עומס כאשר אני לוקחת נתיב ציבורי כדי לפנות ימינה, אני מקבלת לביתי כעבור חודש בערך דוחות של 500 שקל כל אחד רק מפני שרציתי להגיע מכפר סירקין לתל אביב בפחות משעתיים, למרות שזמן הנסיעה הנורמאלי, למשל בשבת, הוא בין עשרים דקות לחצי שעה. כשאין מפלצות על הכביש התחבורה זורמת.
אבל עם המפלצות האלה לא רק שאני נשארת על הכביש בערך שעתיים ומנסה להרגיע את העצבים שלי עם מדיטציה קבלית, אלא יש איומים ממשיים על חיי מצד המפלצות האלה שמאיימות למעוך אותי, ואני גם מקבלת עונש על חיפוש הדרכים להגיע הביתה גם שפויה גם בשלום וגם בזמן.
עצבים רופפים אבל להן מותר הכל. הן מזפזפות בין הנתיבים בלי להתחשב כלל בכך שגם לנו יש נתיבים, גם לנו יש זכויות, גם אנחנו רוצים להגיע הביתה בזמן ובשלום. אבל לא, הן השתלטו על הכביש. רודנות של מפלצות מאיימות על גלגלים.
הדבר די דומה גם בנוגע למוניות, גם הן חושבות שמותר להן גם לנסוע בנתיב שלהן וגם להפריע לנו בנתיבים שלנו. אבל לפחות הן לא כל כך גדולות ואיום המחיצה והמעיכה מצדן אינו גדול כל כך. אבל ההפרעה נשארת בעינה. כי על הכביש יש מפלצות גדולות ומפלצות קטנות, שנועדו להפריע לנו להגיע ליעדנו ולאתגר את עצבינו הרופפים ממילא.
ההפרעה השנייה היא רוכבי האופניים ושאר בעלי הגלגלים של מדינת תל אביב. מדובר כאן על רוכבי האופניים וכלי התחבורה החדשים שאינם אופניים, כמו למשל הסגווי, שנקרא בעברית רכינוע או גלגלשת, ויש גם סקייטבורד חשמלי ולא חשמלי.
כשאני מגיעה לתל אביב, לרחוב דיזנגוף למשל, לא רק שמפלצות גדולות מאיימות לחנוק ולמעוך אותי, אלא שיש גם כל מיני כלי תחבורה מוזרים שיש להם חוקי תנועה מוזרים משל עצמם. רוכבי האופניים ושאר בעלי גלגלים רוכבים נגד כיוון התנועה, בכל שעה משעות היום, נוסעים מולי בחוצפה רבה ואיני יודעת מה לעשות כדי לא לדרוס אותם.
רוכבי האופניים של מדינת תל אביב מגדילים עשה בכך שהם רוכבים בלילה לא רק בניגוד לכל חוקי התנועה, ממש הפוך מכיוון התנועה, לא מצייתים לרמזורים, אבל גם בלי שום תאורה. לא פעם כמעט דרסתי רוכב אופניים כזה, במיוחד בלילות החורף הארוכים שמתחילים בארבע אחרי הצהרים.
פתרונות מהירים על הכביש רוכבים להם בנחת כל מיני הורים עם ילדים רכים, באמצע הכביש, ממש מולי, כמעט נכנסים לי מתחת לגלגלים, ואם חס וחלילה יקרה משהו, הרי ברור שאני אהיה אשמה – הרי אלה אימא או אבא שבסך-הכל רצו לקחת את הילד שלהם מהגן או מבית הספר ולהחזיר אותו הביתה בשלום!
האם אתם לא חושבים, אימא יקרה, או אב יקר, שכדי להחזיר את ילדיכם הביתה בשלום אתם חייבים גם לשמור על חייהם של ילדיכם ולא לסכן אותם בצורה פזיזה כל כך? כן, אני יודעת, מצבכם אינו מזהיר, לא בכל מקום יש לכם נתיב משלכם ואתם נאלצים למצוא פתרונות מהירים כדי להגיע בשלום ליעדכם. הצרה היא שהפתרונות שלכם מסוכנים מאוד, ואתם בפירוש לא חייבים לנסוע הפוך מכוון התנועה או בלי תאורה בלילה.
מעניין שלאחרונה שמעתי על יותר תאונות של פציעת הולכי רגל בגלל התנגשות עם אופניים מאשר על תאונות של רוכבי אופניים עצמם. זה משום שאנחנו זהירים אתכם מאוד, מתחשבים בכם, מאטים בעת הצורך, על הכביש כאשר אתם לידנו, אבל אם מישהו נוסע מולי בחושך בלי אמצעי תאורה, קשה לי מאוד לראות אותו ולהימנע מלדרוס אותו, עם כל הרצון הטוב.
אז אנא, רוכבי אופניים ושאר גלגליות – בבקשה, התחשבו גם בנו קצת, סעו עם כיוון התנועה, הקפידו להאיר את עצמכם בחשכה, אל תיכנסו לנו מתחת לגלגלים, ואולי נוכל לחיות יחד בשלום.
