את פרשת השבוע ויצא קוראים תמיד בחודש כסלו. זה החודש שבו קוראים בתורה על הרבה חלומות, מתחיל בפרשת השבוע, ובו חל חג החנוכה עם נס פך השמן. זה גם החודש שבו החלה להתפרסם תורת החסידות עם שחרורו מהכלא (בי"ט כסלו) של ר' שניאור זלמן המכונה אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. האם יש קשר בין הדברים? שאלה ריטורית, כי הכלל שאותו היטיבה להטמיע בנו תורת החסידות הוא ש"צריכים לחיות עם הזמן" עם פרשת השבוע שקוראים בזמן נתון. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' היטיב להטמיע בנו רעיון זה כאשר כמעט בכל שבוע חשף את הקשרים הפנימיים, הנעלמים מעין לא מנוסה, בין פרשת השבוע ובין מאורעות שונים שאירעו או מתרחשים באותו שבוע.
יעקב יוצא מבאר שבע במצוות אביו בדרכו לחרן לקחת שם אשה. ברובד הגלוי זו ירידה עצומה עבורו; נזכור שיעקב מתאפיין בכך שהוא אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים, במושגים של ימינו הוא אברך כולל שיושב ולומד ברצינות ובהתמדה גדולה. כעת הוא נאלץ לצאת מהחממה המוגנת אל העולם הגדול ודוקא למקום שבו לא ייחסו שום חשיבות לערכים שהנחו אותו. הפירוש השני של רש"י על הפסוק הראשון נותן מושג במה מדובר: ויצא - לא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה" ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם; שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם - פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. הוא צדיק שמרוכז ברוחניות, בקדושה, לא מתאים לו ללכת לחרן.
אלא שאין לו ברירה, הוא חייב ללכת לחרן, אבל לא בטוח שיש לו מושג איך יתמודד עם המציאות החדשה, עם התנהלות חברתית הזרה לו כל כך ויש להניח שהוא נתון במצוקה נוראית. עד עכשיו עסק בעניינים רוחניים, שמיימיים, כעת עליו להתמודד עם עניינים ארציים, חומריים, ולא ברור כיצד יעשה זאת. האם זה אומר שעליו לוותר על הרוחניות לטובת הגשמיות חלילה? הדרך ארוכה, מגיע הלילה והוא שוכב לישון בלי לדעת מה ילד יום. ואז באה ההתגלות בחלום המפורסם (בראשית כח): [יב] וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. אחד הפיענוחים לחלום הזה הוא שהסולם זה יעקב עצמו והמסר הוא שעליו לחבר בין הרוחניות והגשמיות.
הבטחה אלוקית
מה שאומר החלום הוא שאמנם הראש צריך להגיע לשמיים, לפחות לחתור לשם, לשאוף לרוחניות, לקדושה, ברמה הכי גבוהה שאפשר, אבל בלי להתנתק מ
העולם הזה, הרגלים צריכות להישאר יציבות על הקרקע. זו המשימה שהוטלה על יעקב ואת זה מבהיר לו החלום. לכאורה זו משימה בלתי אפשרית; ביחוד אם לוקחים בחשבון שאת החיבור הזה בין ארץ ושמיים, בין גשמיות ורוחניות, אמור יעקב לחולל, לא בסביבה התומכת של אביו ואמו הצדיקים אלא בין אנשים שלא מכירים באפשרות של חיבור כזה, שקיימת אצלם הפרדה מוחלטת בין רוחניות לגשמיות. האם זה אפשרי? הקב"ה מבטיח לו שכן, זה אפשרי: [טו] וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ...
אתה תתרכז במילוי המשימה שלך, כביכול אומר לו הקב"ה, ואני אדאג לכל היתר. והקב"ה מוסיף ומבטיח: ...וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת... אין כוונה שההתמודדות הזאת תימשך לנצח. כשתשלים את המשימה שלך שם בחרן, אני כבר אדאג להחזיר אותך הביתה: ...כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. יעקב מתעורר משנת החלום כשהוא נפעם ביותר: [טז] וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה יכול להתפרש על המצב הנפשי שבו היה, על עומק המועקה שהכבידה עליו עד אז. הוא מופתע מכך שגם במצב הירוד ביותר שנקלע אליו ה' מלווה אותו ודוקא במצב הזה הוא מתגלה אליו. אבל מזה הוא גם מתעודד מאד.
כעת הוא קל רגלים, אחרי ההבטחה שקיבל פתאום נהיה לו קל ללכת (פרק כט): [א] וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. "לבו נשא את רגליו" כמו שאומר רש"י. כשהלב כבד, עצוב, מודאג, הרגלים לא סוחבות את הגוף. יעקב ידע שהמשימה של חיבור הגשמיות עם הרוחניות אינה קלה וידע שהיא הכרחית, אבל לא ידע כיצד אפשר להצליח במשימה הזאת וזה הכביד עליו מאד. עד ההבטחה. ה' הבטיח לו ומבטיח לכל אחד מאתנו "אתה לא לבד, אני אתך". והרי זה מה שלומדים מנס חנוכה וזה גם בדיוק מה שמלמדת תורת החסידות, לשאוף למעלה, הכי למעלה שאפשר, שהראש יהיה בשמיים, עסוק ברוחניות, בקדושה, ובו-זמנית הרגלים נשארות יציבות על הקרקע.