לא כבוד ולא נעליים

לפני הרבה שנים למדנו על עיקרון הפרדת הרשויות, על משפט ועל צדק. בשיעורי האזרחות, באקדמיה ומעל כל קתדרה הרצו לנו על הכבוד אותו יש לרחוש למערכת המשפט ולבית המשפט העליון בראש. אתוודה, האמנתי בכל לבי שכך המצב וכי המורמים מעם בעליון הם המובחרים שבמובחרים - אמונים על עשיית משפט צדק. הייתי תמים. חלפו הרבה מאוד שנים ואלפי פסיקות של הבג"ץ. בלב שלם אני יכול לומר היום שלא רק שאינני מכבד את האנשים האלה, השופטים העושים ביהודים שפטים, אלא שאני חש כלפיהם זלזול, בוז ואפילו טינה. האמינו לי, הם הרוויחו זאת ב"יושר", אם ניתן לומר כך על פסיקות עקומות, שערורייתיות, מקפחות ומפלות. אני מנסה ללהק יחדיו את שמות התואר הרבים, כולם לגנאי, שדבקו בחבורה הזו - שופטי העליון. יהירים, מנותקים, רשעים, חסרי לב, חונטה, רודנים, נפוטיזם, מושחתים, קשרי הון שלטון, ספק יהודים ועוד רבים חריפים יותר ופחות. הביקורת על בית המשפט העליון היא גורפת, חוצה מחנות, נחלת הכלל. למעט כמה גופי שמאל קיצוני שהעליון משמש להם קרדום להרוס בו. רבים מאד, לרבות שרי משפטים, אנשי רוח, פובליציסטים, פוליטיקאים ואחרים מאסו במוסד הזה, במה שהוא מייצג, בעוולות אותן הוא מייצר באופן סדרתי ובלב האבן המכה פעם אחר פעם בשוחרי צדק - ואין! אסתר חיות עם לב של אבן. צירוף מעניין החיות והאבן. אם אתם חושבים שאני מגזים, נתעכב לרגע על ידיעה שפורסמה אמש ומן הסתם קבלה תהודה מועטה ביותר בתקשורת העוינת (אחת מאוהדיה האחרונים של הבג"צ). זוכרים אנו כיצד הבג"ץ פסק שמותר להפגין ליד ביתו של היועץ המשפטי מנדלבליט. לאחר ההכשר הזה, החלו תושבי דרום תל אביב שהבג"ץ ממלא חלק פעיל בהפיכת חייהם לגיהינום, להפגין מדי מוצ"ש ליד בית הנשיאה אסתר חיות, בצהלה שבמדינת תל אביב. אמש עצרה המשטרה את מובילת המאבק מול בית השופטת הלא נכבדה. שהרי היינו מצפים מהצבועה הזו שתצא מביתה, תגער בשוטרים, תרסנם ותדרוש מהם לכבד את פסיקת הבג"ץ המתירה להפגין מול ביתו של איש ציבור... בין בית השופטת חיות לבין דרום תל אביב מפרידים קילומטרים בודדים ולמרות זה מדובר בשני עולמות. בצהלה השקטה והמפונקת מתגוררים הרבה מן השמנא וסלתא של חברת השפע - שופטים, שרים, אנשי צבא בכירים ובעלי הון. לא תמצאו שם מסתננים הרבה זולת כאלה "מבויתים" שקבלו הכשר לעבוד והשתלבו במרחב, על תקן משרתים ופועלים "שחורים" כמובן. בדרום תל אביב מציפים המסתננים את הרחובות, את בתי העסק, את דירות המגורים ואת המרחב הציבורי. לנערה צעירה או אישה מבוגרת מסוכן להסתובב שם לבד. הטרדות, אלימות, שוד, קללות והתנהגות כוחנית ומתריסה מאפיינים את קהילות המסתננים העושים במרחב כבתוך שלהם. חיי היהודים במקום נעים על הטווח שבין בלתי נסבלים לבלתי אפשריים. לבי לבי להם. מסתבר שהמרחק הזה בין צהלה למדינת המסתננים הוא קצר מאוד ויחד עם זה אינסופי. אתפלא מאוד מאוד אם יגולה לי שרגלה של השופטת חיות (ושאר חבר מרעיה בעליון) דרכה במקום ולו כדי להתרשם מהמצב. ככה זה כאשר מנותקים, ככה זה כאשר יש לב מאבן שממילא לא מגלה קמצוץ של רחמים לאחים יהודים ותחת זה שומר מכל משמר על "זכויות" פורעי החוק העבריינים המסתננים מאפריקה. ומה כבר יש לצפות מ"שופטים עליונים" המבטלים "נוהל שכן" שנועד לשמור על חיי חיילינו, המצווים להרוס בתים בנתיב האבות בגוש-עציון בגלל חריגה של מטר בבניה וממאנים לכל הצעת פשרה פיצוי או הסדרה. ולעומת זה, מונעים הריסת בית רוצח ערבי אלא מתירים רק לאטום חדר או להרוס שניים... הציפיות אפס ובהתאם לכך גם הכבוד - אפס!