המוכרת בחנות, הפקיד בדואר, הקופאית בסופר, הרופא שמעבר לשולחן, ההורה או הילד - הם מביטים בכם בחוסר סבלנות, מאזינים לכם בחצי אוזן ועינם לטושה לעבר המכשיר האישי הממתין להם בסבלנות. הם לא. הם רק רוצים שתסיימו ותלכו...
ילדים ונוער, בוגרים וגם קשישים, עובדים במשרה מייצגת, מכרים וכל השאר כמעט, דבר אחד משותף להם - מכשירים קטנים המספקים להם חיים. הם סותמים את אוזניהם בפקקים קטנים מהם משתלשלים חוטים דקים, מבטם שלוח קדימה והם מתעלמים מכם, מהסובב. הם עם עצמם, מביטים לנקודה עלומה ושקועים בתוך חלום. נאחזים בדבקות במכשיריהם הקטנים כדי לשאוב מהם חיים.
נדמה שלאט-לאט מתנתקים בני האדם מהסובב אותם ומתחברים בחוטים גלויים או סמויים למין מכשירים קטנים המספקים עבורם חברה, מוזיקה וחומר מעניין. נדמה כי החברה הסובבת אותנו היא רק סוג של תפאורה הכרחית אך לא חשובה כלל.
בבתי הקפה, באוטובוסים, במכוניות הפרטיות וגם בלכתם בדרך. מכשיר הפלא ביד והפה מדבר בקול וכל העם שומע ורואה. והם אינם מניחים אותו לרגע.
החיים של כולנו סובבים כיום סביב חפצים אלקטרוניים. אם זה הנייד, האייפון, המחשב הנייד או המחשב הנייח. גולשים לתוך הרשת החברתית העכשווית. ואינני מתייחסת כלל לנזקים הידועים הנגרמים מעודף אלקטרוניקה קורנת...
מולי זוג באוטובוס, מאזינים כל אחד למוזיקה שלו, לעולמו הווירטואלי הנבחר, או לחלופין, משוחח כל אחד מהם עם מישהו מבחוץ. אז מה בעצם הם עושים ביחד?
היצור החברתי הנקרא אדם, פושט צורה והופך ליצור יונק אלקטרוניקה המנוהל על-ידי קופסאות קטנות. העיסוק הרציני האמיתי שלו כיום הוא עמידה בסטנדרט. כלומר, שדרוג הקופסה למשהו משופר יותר. כמקובל בחברה שלו. ולזה אין סוף. כי תמיד יקום דור חדש של מכשירים שיש להתעדכן ולרכוש כמותו.
אני רואה הורים המהלכים ברחוב ולצידם הילד או הילדה או אפילו תינוק בעגלה והם מפטפטים בטלפון, או מזפזפים בין ההודעות, מחייכים לעצמם בהנאה ובתנועת יד מנערת, הם משתיקים את הילד, ואני תוהה אילו ילדים יצמחו כאן? מה המסר שהם מקבלים חוץ מהמסר שהשיחות והקטעים בטלפון הם הרבה יותר מעניינים מהם. שהחיים המרתקים נובעים מקופסת הפלא המנצנצת?
איך ילד יוכל להגיד: אני פה, תראו אותי! את התשובות אנחנו עוד נפגוש בדרך...
