בשולי הספר "דיר יאסין סוף המיתוס"

על מה שקרה בדיר יאסין קיים ויכוח סוער עד היום בציבור הישראלי. אך אין חולק על כך שביום ו' 9.4.1948 התנהל קרב בכפר דיר יאסין, בו נהרגו אזרחים. תושבי הכפר חלקם גורש וחלקם נסו על נפשם. מבלי להתייחס לשלל קביעות של אליעזר טאובר בספרו "דיר יאסין סוף המיתוס", הוצאת "כנרת, זמורה-ביתן" 2017, אני מבקש להתמקד רק במובאה אחת בחלק האחרון של הספר. "אליהו ששון, ראש האגף הערבי במחלקה מדינית של הסוכנות היהודית, הכין טיוטה בה הציע לא רק לגנות את "הפורשים" (אנשי אצ"ל ולח"י) על המעשה המחפיר שלהם, שאינו עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית, אלא גם הציע להרשות לכפריים לשוב לבתיהם. ה"הגנה" תתחייב להגן על הכפריים החוזרים מכל רע, וכך תתקן את העוול שנעשה להם. אליהו ששון הציע למעשה להקים את הכפר מחדש" ( שם, עמ' 174). מיותר לציין, שאין צורך לקרוא את המשך הכתוב באותו עמוד, ש"הטיוטה שלו לא אומצה". אני נמנע ברשימה זו להיכנס לוויכוח מה בדיוק אירע בכפר. אני מבקש להביע את כאבי, שהדרישה של אליהו אילת נקברה. ופני ההיסטוריה שלנו יכלו להיות אחרת, אם היינו מקשיבים לקול המוסרי של אליהו אילת. מלחמה חייבת להסתיים, כשלכל אזרח, שגורש או נאלץ לברוח מאימתה, שמורה זכות בתום הקרבות לחזור לביתו. המוסריות בתובנה של הנחה זו באה לידי ביטוי בטיוטת המסמך, אותו כתב אליהו אילת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. גניזת הטיוטה היא כתם על מערכת המוסר והערכים שלנו כחברה יהודית. מה שאירע בכפר דיר יאסין זו אחריות שלנו כחברה. האצ"ל והלח"י פעלו בידיעתו ובאישורו של דוד שאלתיאל, מי שנשא בשלל תפקידים - מפקד הש"י (שירות ידיעות), מפקד חטיבת "עציוני" ומפקד מחוז ירושלים. אותו דוד שאלתיאל, "שדיווח שהפורשים...טבחו בילדים בנשים ובזקנים, הובילו את השבויים בתהלוכת ניצחון" (שם, עמ' 174) מסתבר, שהוא נתן את הסכמתו "במכתב שנשלח לארגונים" (שם, עמ' 175) ו"שתי יחדות פלמ"ח הצטרפו לקרב" (שם, עמ' 173). מצער, שהצעתו של אליהו אילת "להרשות לכפריים לשוב לבתיהם... ולהגן על הכפריים מכל רע" נגנזה. זה עדיין לא מאוחר.